מחזיר החלומות

שבחי ירושלים

ובלילה ההוא בשלהי 1990 נגלה אליו לראשונה הכישרון שיהיה בהדרגה, אם מרצון ואם לאו, למצפן שמנווט את עלילותיו בעולם. ערפילים האהילו על הבית האחרון ברחוב, שנשק לוואדי עמוק שבלילות נעלם מהעין, מותיר אחריו אין שחור. ובלילה ההוא, בקומה האחרונה של בית-דירות העשוי אבן ירושלמית שכהתה והאפירה בחלוף השנים, הקיץ הנער משינה משופעת חלומות.

היה רַשמַן חלומות. מחברות חלומות בארון. באותו הלילה אבדו לו כולם.

שנים אפופות כישלונות ואשמות ענק וכפרות זעירות. נעוריו כבר קוצפים בגופו, מלוא החופן אהבות משתוקקות בו, חומדות את לילותיו. הוא הקיץ והפנה מבט עורג אל המנורה הקטנה שלמרגלות מיטתו. אצבעותיו המגששות ודאי היו נעצרות על המתג לולא אסרה עליו אמו להשאיר אור בשעות השינה. שנתה היתה קלה ומתובלת ביקיצות טורדניות. גם מבעד לקירות הבחינה באורות קלושים, אף הבוהק העולה מבתי השכנים הנשקפים מחלונה פרע את תנומתה. אמו, נמזגת בלילה ומצונפת בחיקו, אהבת הלילה הרוגעת בה אינה מתירה לדבר לחבל בשלטונו.

הוא פסע אל הדלת, נעזר בפנסי הרחוב שנשפו השתקפויות שמנוניות על הזגוגיות, נעמד במסדרון, שהיה אפל כולו, להוציא כתמי אור אחדים שנטפלו דווקא לבול דואר זעיר שהיה נעוץ בקיר במסמר. על הבול נטבע דיוקנו של סבא רבא גרשון. את פניו וראשו כיסה שׂער שיבה עבה, עשבי זקן בוקעים ממעמקי האוזניים, מנחירי האף, ומבין העפעפיים מזדקרים קצוות פתלתולים. צבעי הבול לבן ושחור. מדוע נבהל ממראהו מאז היום שבו למד לראשונה לראות ולהבין? גלגל עינו של סבא רבא גרשון... העובדה שאין בו כל לובן. סיפרו שקשתיות עיניו היו ירקרקות, אבל התמונה לא אצרה גוונים כאלה. עיני האיש היו שחורות. גם לובן העין שחור.

בשנת 1919 התרחק סבא רבא גרשון מהעיירה אחרי שאישה הלינה עליו שהטיל אילמות בבעלה. בלילות, בשובו מהעבודה בספרייה היהודית, היה בעלה עולב בה, כל מעשיה לא נשאו חן בעיניו, לשונו צלפנית ובמשפט אחד ארוזים ארבעה עלבונות. ומן המפורסמות הוא בעיירה שכישרונו לעלוב הוא מתת אל, פלא. פעמים היו צעירי העיירה משחקים עמו, נעמדים סביבו, תוחבים מטבע למקטורנו, והוא, בתמורה, היה עולב בכולם במשפט אחד. אשת חיקו האומללה - בעיירה כונתה "האישה שנישאה לָעלבּון" - בה עלב ללא תמורה. ועדיין, רק התלוצצה כשביקשה מסבא רבא גרשון שיקצץ את לשונו של בעלה.

כאשר הקשו דייני הקהילה, "אם כן, כיצד נאלמה יום אחד לשונו המשוננת של אותו ברנש?" טען סבא רבא גרשון להגנתו שהאישה, מחמת אומללותה, הוציאה דיבתו רעה, והוא אך קיבלה ברצון בביתו והיטה אוזן לטרוניותיה. אף לא נתיירא מהם והעלה קושיה משלו, "האם הדיינים הנכבדים מאמינים בכשפים ומאגיה?" והוסיף שאולי למשמע תחנוני האישה הנעלבת נכמר לבו של האחד בשמים. האין לנו ריבונו של עוילם? מעולם לא ניתן גזר דין באותו משפט. בדין ודברים בחדרי חדרים גמרו הנכבדים להוציאו מן העיירה, ואם ימאן, ייתנו אותו בידי הצ'קה באשמת פולחנים משונים. ועוד הוסיפו דברי ריצוי ותנחומין, והוא, מחמת טרדת הלב, לא השיב להם.

אשתו ההרה של סבא רבא גרשון נותרה מאחוריו בבית הוריה. ביום שבו עזב טבע בול עם דיוקנו וחילקוֹ מבית לבית. על הבול הלין: "את כישרוני ביקשתם ואחר-כך גירשתם..." באישון לילה עזב את העיירה. גם בעזיבתו מופלא היה בעיניו שאיש מנכבדי העיירה לא דרש שישיב לברנש את לשונו. לאחר המקרה התרגשו עליו חיי נדודים באירופה, סחוף ומטולטל, רחוק מאשתו ומהוולד. בשנה הראשונה לנדודיו כתב להם מדי שבוע, אחר-כך ביום הראשון של כל חודש. בעיירה לעגו לגרשון הנודד מקהילה לקהילה ועושה משפט ונקמות בבעלים קשי לב הנוהגים אכזריות בנשותיהם. גם הגיעו שמועות על נכלים בכספי קהילות ברחבי אירופה כולה. יום אחד שמו מברק בידי אשתו שבו נכתב ביבושת שגופת הבעל התגלתה בבית-מלון דל בווינה.

הוא הורד לעפר בן 40. השנה היתה 1922.

הנער עמד מסומר ליד הבול וליטף את ההדפס הכתום שעל חולצתו החדשה. ללא ספק חולצת ה"GAZOZ SUNSATION" היפה בשכונה. הרחק מעבר לוואדי האהוב תססה סופה חרישית. היה נדמה לו ששמע את הסופה מתמרקת לקראת התעצמותה. דממת ליל הפרוורים, שהופרעה לעתים בנהמת מנוע ממרחקים, נסדקה באוושות רוח ראשונות, מבשרות את ההמולה הקרֵבה. עצי האיקליפטוס זעו, אלומות זרקורי הרחוב נסוגו, הבית היה למבוך שחור המסתעף לאגפים ולחדרונים עלומים.

איזה רחף אחז בו, עד שדימה שכפות רגליו אינן צמודות עוד לרצפה. התחושה שפשתה בגופו היתה משונה כל-כך עד שהיה נדמה לו שבערב הפקיד את גופו בידי השינה והנה הקיץ והוא אדם אחר. קולות עלומים פיתו אותו אל חדר ההורים. מפעם לפעם שיתקה אותו בהלה משונה, תובעת לעצור לדין וחשבון, אך התנועה העיקשת קדימה מכירה רק כיוון אחד, גורף ספקות. הוא נעצר על סף חדרם של ההורים.

עמד ובהה בדמותה הצנומה של אמו מכורבלת בצדה הימני של המיטה, הסדינים העבים מסוככים על גופה, גולגולתה נעלמת ביניהם. היה נדמה לו שנקברה במיטה. בבוקר הורידה אמו לעפר את חברתה הקרובה ביותר, השכנה עטרה סביון. בשנה שעברה חלתה במחלה ההיא, ולא עזרו עשרות הרופאים שזימנה מכל קצות הארץ והפקידה בידיהם בהדרגה את כל ממונה. שנת מאבק חלפה, ובבוקר ליוו אותה להר המתים. כמה חברים וחברות, שני הבנים ונשותיהם - ארבעה פרקליטים - ומאה וארבעים ילדים מאבו גוש, מסתופפים מאחורי מנהיגי הפמליה: המוכתר הישיש של הכפר ופואד עג'מי, מנהל סניף מפלגת העבודה.

"לאלוהים נותנים את הטהורים וכאן משאירים את הכלבים והשפלים..." חרזה בזעף אמו, שתחרות סמויה רחשה בינה לבין עטרה שנים רבות: מי תיאסף אל המוות ראשונה. מי זו שבחשבון אחרון וסופי הגורל התאכזר אליה יותר.

"אדם לבו כואב על המתים כאילו חשים הם במוות, והרי שלום להם למתים..." ציטט בנאומו פואד עג'מי את פרידריך הלדרלין. זו היתה הפעם הראשונה שלכד את האובדן מתוח על פניה הסמוקות של אמו. כאילו הבינה פתאום את הנצחיות שבהיעלמותה של עטרה, השכנה שהיתה לה בת ברית ואויבת, אוהבת וזוממת. באוזניה השמיעה את וידוייה, בסלונה נחבאה מחייה, לעתים גידפה אותה באוזני מכרים, פעמים הביטה בה כאילו אין ביניהן דבר, ופעם אחת, בימיה האחרונים של עטרה, צפתה בה בחשאי כשהעפילה במעלה המדרגות, בכל מדרגה קופאת להפוגה קלה וגופה קורס לאחור, נצמד לקיר. "עלתה שתי קומות בשמונה דקות, המסכנה..." לחשה אליו אמו, ונימי אבל ארגמניים שייטו בעיניה. בכל אותו הערב מנתה את מעלותיה של עטרה. כיצד אפתה להם עוגות בכל יום הולדת, וכמה חכמה היתה, ואיזה כבוד רוחשים לה הערבים באבו גוש... ביד רמה מנהלת את בית-הספר שלהם... "והפאה? יותר יפה מהשיער שהיה."

יובל חלף מאז עברו אמו ועטרה לגור כאן, נשים נשואות בשנות העשרים המוקדמות לחייהן, וכל הזמן הן נפרדות: מיפעת הנעורים וסומק האימהוּת, מילדים ומבעלים בוגדים. דלת בצד דלת, חולקות את הקירות, נעלי עקב מטופפות ומוזיקה קלאסית. אחר-כך הילדים מייללים, מתרפקים, מאשימים, צעקות ועלבונות מבית אחד מרתקים את דרי הבית האחר, ושבתות שבהן האהבה נרגעת. והנה כל זה היה לאבק ביום אחד.

"המתים אולי באמת שלום להם... והחיים? איפה ההוא שאחראי לשלום החיים?" קראה אמו בערב, אחרי הלוויה.

והנה אביו, מצונף בצדה האחר של המיטה. הוא הביט בגופו המתגנב לחיקה של אשתו, חושק בחומהּ ונהדף מן הגוף שהתנכר לו אף בשנתו. אולי מפאת הנחירות? נחירותיו של אביו מחרידות כל אוזן, והן הצלילים שהתעורר אליהם בשעות הלילה. אמנם נחרנים רועמים יש בכל בית, אך מעטים הנחרנים שמנעד הנחירות שלהם רחב כל-כך. לפעמים הנחירות מסתלסלות בין חדרי הבית כנעימה נוגה, ולפעמים הן צורמניות כנגינת החצוצרה. וכאשר נראָה שנחירות אביו עלולות להתגנב אף לבתי השכנים הנמים נהגה אמו להודפו לקצה המיטה ולהטביע את פרצופו בין הכרים והסדינים, שיספגו אותן הם, "ולנו יישאר קצת לילה לישון...".

גופו הנערי, שלרוב נע בכבדות, כנושא משקל רב, ריקד הלילה בין הצללים מלא הוד, מולך על החשיכה. פני אביו היו טמונים בכרים וכרבולת שיער אפרפרה נדבקה לקיר הלבן, כל נחירה מרעידה את המיטה ונשימותיו הכבדות נשמעות כחרחורי הגוֹועים בייסורים. עיניו נצמדו לאביו ובחנו אותו כמו לא ראה אותו זמן רב. הוא קרב אל אביו, יכול היה להישבע שנישא באוויר. האם חש בכישרון הגואה בגופו? שעה קלה עמד מעליו, ופתאום כרע על אריחי הרצפה ואת פרצופו הצמיד לגולגולת אביו הישן, ממש נשק לו.

והוא חולם.

חדר, אבל לא ממש חדר. משהו בין אולם ספורט בבית-ספר לחדר ילדים. בחוץ יום יפה, רואים מבעד לחלונות המסורגים. שלושה ילדים משחקים. לא רואים את משחקם - מבינים שהם משחקים. אחד מהם מעשן סיגריה. הם לובשים חליפות אפרפרות מרופטות ועונבים עניבות דקיקות. החולם קרב אליהם. הוא מכיר אותם, או לפחות הכיר. החולם כבר לא ילד, מתקרב לשנתו החמישים.

החולם עוצר לידם. זעם נושן מגלף חריצים סביב עיניו, שצופות בהם כשהם משחקים במין ילדותיות עולצת שעדיין לא הופרה. שנותיו נעלמות, ואילו הם עדיין משחקים כאן. הזעם נמהל בפחד, כמעט בהלה, אפילו יראת כבוד שרוחשים לאויב שהנחיל לנו די מפלות שנכיר בעליונותו.

הילדים מעיפים אל המתקרב מבטים משועממים. דומה שציפו לו. הוא עומד מעליהם, מכיר כל אחד בשמו. עכשיו הוא אינו יכול להפריד ביניהם, כל אחד מהם נושא את פני שלושתם. "החבורה" כינו אותם ביסודי. החולם מדבר אליהם, ומשהו בדיבורו מעורר בו תימהון. לפתע הוא אינו שולט בשפה, מגמגם אותה. הוא אוזר אומץ, רצונו מתבהר, והוא מבין - הזדמן לכאן כדי לקרוא קריאת תיגר היסטורית, לא כדאי להחמיץ. זוהי קריאת תיגר משונה, שלא ממש נוצרת באמצעות המילים. החולם הוא הקריאה, הוא המסר, הילדים לא זקוקים להסברים.

הם מבינים.

תראו אותי... לא אומר החולם, אולם הרהורו מהדהד בחלל, מכולנו, דווקא אני גמאתי מרחקים, הפתעה, לא? אני הנציג הבלעדי בארץ של "פיליפ מוריס", מכירים את "פיליפ מוריס"? שמעתם שאני מייצג אותם? קוראים עיתונים? וגם את מארק רודרמן. כן, זה שקונה עכשיו רשת בתי-מלון בישראל. אבל אתם הרי ממילא יודעים את זה... אל תתנהגו כאילו לא ...

"רודרמן? הוא לא התעשר מסרטי פורנו?" הם מצטחקים, והחולם תוהה כיצד שמעו את הרהוריו.

הוא מבקש להבהיר להם שזה לא מדויק, השמצות מכוערות של כל מיני ארגונים אוונגליסטיים. פעם, בשנות השבעים, הוא מימן איזה סרטון. היו שנים שכולם התעסקו בפורנו. בכל מקרה, לא מזה הוא התעשר, אלא משתי רשתות בתי-מלון, ארבעים מכוני כושר... אבל הילדים כבר אינם מקשיבים, מזכים את רודרמן בשלל תארים. "האיש הכחול", מכנה אותו מישהו, וגופם של הילדים מזדעזע בצחוק ילדותי. "עכברוש מאונן", "מארק רו-זינ-מן", והנה זה חוזר, השיתוק הישן והמוכר. עכשיו הם לועגים לחברת הסיגריות. "לא קראת בעיתון שהעישון מזיק לבריאות?" מטיף הילד האוחז בסיגריה וסבר פניו חמור. "סיגריות...? זה מגעיל אותי..." מדקלם אחר. הם כבר לא צוחקים, עברו לנוהל קרב, אבל עדיין קורנת מהם איזו קלילות, מבקשים לשאול אותו, לא בלי קורטוב של חמלה, ובאמת האמנת שהקרב יכול להיגמר אחרת?

והחולם חש שהוא נעלם. לכאורה עדיין נושם, כבר לא עומד, שוכב, מפרכס לרגליהם. והשלושה עטים עליו, שיניהם הנוצצות עוקרות מגופו רצועות עור נוטפות שומן. מוזר שהוא לא חש כאב. רחשי קריעתו של הגוף מציפים את החדר, מארש קרבות ישן מתפזם לו.

והוא - יושיט יד חומלת לעברו?

אבל אם הוא שוכב, מיהו זה שיושיט יד?

מיהו, לעזאזל, זה שעדיין עומד?

האולם נעשה מישור אחיד ועל החלונות משוכים וילונות שחורים. במקום שבו עמד המבוגר עומד ילדון רזה, נושא מחבט טניס ושני כדורים, עיניו בוהות בשיירי הגוף המבוגר שמפוזרים על הפרקט. "אתה האיש שתמיד היית," לוחש לו אחד הילדים. "האיש שתמיד היית הוא האיש שאתה, שתהיה," משלים את דבריו הילד המעשן, קצת בעצב, ובכל זאת נראה מרוצה מהאופן שבו הסתדר לו המשפט. והילד? הוא לא רוצה לומר דבר, אזלו ההצהרות, לחזור הביתה בשלום.

דממה.

עכשיו הכול נראה מוכר. הילדים האלה גזזו את מחלפותיו, קרעו את מלבושיו, זללו את דמותו הבוגרת, החזירו את הילד שהיה. מפרצופם קורנת האמת, הוודאות האחרונה. הם חשים אשמה, ודאי יזמינו אותו לשחק. בסוף הם תמיד מזמינים. (לא צריך את האשמה שלהם, לא אותה הוא מחפש.) הוא רוצה להגיד עוד משהו אבל הם לא שומעים, או אולי אין לו קול.

איך זה שלחולמים תמיד נגמר הקול?

אביו הקיץ.

נשימותיו גנחו בכבדות ונבלעו בשריקות משבי האוויר. אצבעותיו חפרו בעיניו. וזרועות הנער היו דביקות מזיעת אביו. גופו של האב הונף בכבדות מתחת לסדינים והוא התיישב בקצה המיטה. רק עכשיו גילה את בנו. מדוע לא נסוגותי, הרהר הנער. אביו נעץ בו מבט משונה, קולו מרוסק, "אתה כאן... יושב... איך?"

"לא, סתם. במקרה התעוררתי, ורציתי..." התנצל הנער. הוא נאחז חשק עז לקרוב אליו שוב ולחבק אותו, לספוג את זיעת חלומו, חיפש בקדחתנות מילים לרהט בהן את בדידותו של אביו.

"יורד גשם חזק, אמא תלתה כביסה?"

"לא. תחזור לישון."

"אתה בסדר, אבא?"

"כן, כן...!"

נער צייתן. עשה את רצון אביו.

בעודו מתרחק פילח את עיניו כאב עז, כמו אותו מכאוב נושן שחש בילדותו כאשר צלל בעיניים פקוחות אל קרקעית הבריכה, ובתודעתו המה החלום בבהירות שכמותה לא הכיר. היה נדמה לו כי עשן הסיגריה מהחלום נספג בבגדיו.

שוב עמד במסדרון והישיר מבט אל הבול של סבא רבא גרשון, שֶקרן כגץ. אין לובן בעיניו. הוא שפשף את עיניו שלו בחוזקה, והיה נדמה לו שרטיבות השתקעה בהן. בידיו חש תחושה משונה. לפתע התעורר בו החשד שהנוזל שגרפו אצבעותיו מהעיניים אינו שקוף. הוא מיהר אל המראה שבחדר האמבט. שונא מראות ותיק, ובכל זאת הזדקף ליד המראה, הביט בעיניו ונחרד: לובן העין אדום כדם.

יותר לא קרב אל אביו בשנתו. אולי היה מתפתה לולא הסתלק אביו מן העולם בסוף אותה שנה.

"שרים רדפוני חינם," קונן הרב על הקבר. שרים רדפוני חינם, רטן קול אביו בנפשו. על קברו נשבע הנער לטמון את הכישרון במחסנים עטוף יריעות אשמה. מהי אשמתו?

השנים עברו שלוות, ונדמה שהכישרון נעלם. עשור ועוד שבע שנים חלפו מאז אותו הלילה, והוא? מונה את השנים החולפות, זוכר אותן, את תולדותיהן. הוא הרי עֵד מהימן להתכלות גופו. אינו מהמרצפים את גלישתם למוות באשליות. בקרוב יהיה רק זיכרון.

• "מחזיר החלומות" (הוצאת כתר ספרים) הוא ספרו השלישי של ניר ברעם. קדמו לו "ספרי לי סיפור אהבה סגול" ו"ילדי נשף התחפושות".