מרשם ליופי של טיול
זו אמורה להיות שמורת טבע, ובינתיים זה סתם אזור יפה, ירוק, שקט, מלא פריחה ונוף ותל מירשם אחד עתיק, שאולי יוחלף בישובים לטובת מפוני גוש קטיף. המלצה לטיול שבת (בגלל הצבא) ליד מושב שקף והרחק מההמון הסוער
הנקודה היא לא לפספס ת'נקודה. כל העניין היה ללכת לשתות קפה בנקודה. תל בית מירשם או מרסם. תל מקראי וכפר פלסטיני וגדר, וגם נקודה על המפה שהולכת להיות התנחלות כתומה בתוך הגדר, באמצע הכלום. אי שם במעלה נחל אדוריים, ימינה ושוב ימינה. מי שלא מכיר את סכר אדוריים הוא בעיקר פראייר, כי ממש מעליו, עם בוא האביב, יש מרבדי נוריות שחבל על הזמן ובלי מיליון אנשים שדורכים לכם על הראש. שעה וחצי ככה בנחת מהמרכז.
(צילום וידאו: עפרי שגב)
די תמוה מדוע האיזור אינו נחשב לאחד מיעדי הטיול הפופולריים בארץ. בהשוואה לגליל למשל, הוא לא פחות ירוק, הרבה פחות רחוק, והרבה פחות מיושב. מכיוון שהגדר הארורה כבר שם, גם החשש הביטחוני כבר לא רלוונטי. תמהתי ונסעתי. כשהגענו התחוור לי העניין - חלקים ניכרים מהאיזור הם שטחי אש פעילים. לכן, אפשר לטייל שם רק בשבת (או לתאם בטלפון: 02-5305511).
עבור מי שאין לו מושג ירוק בגיאוגרפיה של ארה"ק: השפלה, או שפלת יהודה, חבל ארץ, משולש שבסיסו בערך בקו קריית גת, שם הוא מצטהב נגבה, וראשו בערך בראש העין. מימינו הרים, הם הרי יהודה, ומשמאלו מישור חוף (הוא מישור החוף). אנחנו בערך בפינה הימנית התחתונה, שהיא דווקא הגבוהה מבחינה טופוגרפית.
הפוליטיקה שלפני
על הכביש (35) המוביל ללכיש, מעביר סחלב ראשון של השנה את הרגל לברקס. כשגומרים להתבונן ולצלם, מתברר שלמצבר המכונית יש תוכניות משלו. הוא לא מתעניין בנוף ורוצה דווקא לברר אם יש חשמלאי רכב בסביבה. אין. אבל אנשים טובים דווקא יש.
כשמטיילים החיים מלאים הפתעות. מי היה מאמין שיצאו לי מהמקלדת דברים טובים על אנשי טרקטורונים. והנה, הדבר היחידי שדומה למוסך במושב לכיש הוא של סוכנות פרג. ירון פרג הוא המנכ"ל, והעובדה שהוא לא בבגדי עבודה לא מפריעה לו לקחת את הכוס-תה משולחנו, ולבלות כמעט שעה בדיבור צפוף עם האלטרנטור של העגלה ולומר משהו גם על היישובים החדשים. "כל כך הרבה גורמים בוחשים באיזור פתאום", הוא אומר, "אחרי 40 שנה שהוא לא עניין אף אחד.
"אני בן המקום", הוא מספר, "וכשהחלטנו להקים פה בית, אמרתי לאשתי שמה שאני רוצה הוא שלילדים שלנו יהיה מה שהיה לי: מרחב". הוא גם מזכיר כי האיזור מיועד להיות שמורה ביו-ספרית, כלומר שמורה שאינה שמורת טבע בלבד, אלא משמרת גם את תרבות האדם שגר בה. כן שמורה, לא שמורה, הכל
פוליטיקה. גם הקמת יישובים כאן ועכשיו היא פוליטית. כך שבעצם, גם ההתנגדות להקמתם מקבלת משמעות פוליטית, גם אם אין בה כוונה כזו. ומי משלם? הטבע.
התוכנית להקים קו ישובים באיזור אינה חדשה כלל ועיקר. עתה, בעקבות תוכנית ההתחבקות, היא יצאה שוב מהמגירות. הקו המדובר הוא הקו הירוק, לאורכו עוברת דרך הפטרולים הישנה, וגדר ההפרדה החדשה שמשמאל לדרך. אי אפשר שלא לעמוד על כך שיש סתירה בין התפיסה הירוקה על פיה יש להצמיד איזורי יישוב אלו לאלו, לבין התפיסה הביטחונית על פיה יש לפזר את הנקודות באופן שווה לאורך הקו. גם התפיסה הביטחונית, אומרים לי, השתנתה מאז שתקעו פה את הסיכות על המפה. היום יש מי שטוענים שיישובים במרחב דווקא מפריעים להגנה עליו. מה שבטוח הוא שתושבי האיזור אומרים שלא חסרים כאן ישובים שמשוועים לחיזוק מבפנים, לפני שמקימים ישובים חדשים. החממות (שמימנה המדינה) ריקות ומחכות.
הפריחה שעכשיו
"עזוב. כשתקנה את אינטל תבוא לקנות 20 טרקטורונים", אומר פרג שמערכת החשמל שבה לאיתנה, ואנחנו בדרכנו לנסות ולהספיק לנשום קצת ירוק. הכביש מקיף את תל לכיש, וממשיך לתוך הירוק הגדול, פרות רועות לצד הדרך, דורס יום בינוני נעמד על מוט גדר, והגבעות הדרומיות ביותר עם חורש ים תיכוני מימין לדרך. גבול תפוצה קוראים לזה, וגם אם אין לזה משמעות טיולית, יש לזה משמעות אקולוגית. נוכח התקרית המוטורית לא פנינו ימינה ליער אמציה, אלא המשכנו על הכביש לכיוון היישוב שקף.
פנייה ימינה ליער אמציה מאפשרת ביקור בתל אגרה, בנקודת התצפית הגבוהה שמדרום לו ובסכר אדוריים, שעדיין ריק ממים. בסכר אפשר לעבור על הסוללה לגדה הדרומית של נחל אדוריים, ולנסוע לאורך הנחל בשביל טוב עד תל עייטון, שנמצא במפגש הנחל עם דרך הפטרולים הישנה. המסלול עובר בשטח אש.
כאמור, ויתרנו על הקטע הזה, פנינו שמאלה לכיוון שקף, עברנו את היישוב, ואחרי העיקול החד שמאלה בכביש, פנינו ימינה לדרך הפטרולים. הדרך ישנה, אך השביל שביל כורכר נוח לנסיעה שנכבש זה עתה, פס לבן בתוך הירוק הגדול.
הודעה רשמית לכל מי שמעוניין להפריח פה את השממה: אין צורך, היא כבר פורחת. מרבדי הנוריות עוד לא, אבל הכלניות התחילו, לנקד אחת אחת את הירוק, העיריות פורחות מכל הכיוונים, ושכשיורדים מהאוטו מתגלים גם כל הקטנים. אפילו הציונות כבר פורחת פה: הברוניקה הסורית שידועה גם בשמה "העממי" ברוניקה ציונית בזכות צבעה הכחול-לבן. אנחנו עוצרים למרגלות תל בית מירשׂם, ובמקום לשמוע שקט, זה קול המואזין של בית מירסים שנישא מעבר לגדר על הגבעות. היישוב מיועד למפוני חבל עזה, ואני תמה מה יש להם אלה, שהם חייבים לגור בטווח שמיעת מואזין.
השקט שאחרי
אנחנו 500 מטר מהתל. השביל מתעקל באחת ימינה. השמיים אפורים, לא יום לבוא לצלם. אני מאחל לכם להגיע לתל מירשם ביום עם ראות טובה יותר, מפה טובה יותר, ועם הרבה פחות חיילים. נפלנו על אימון עוצבתי או משהו, והם הפריעו לנו לפחות כמו שהפרענו להם. כל פעם מפקד אחר ניגש, מתחקר, ומזהיר לא לרדת מהשביל לכיון הזה או הזה, כי תיכף יורים. עוד 500 מטר ושתי אזהרות, והנה: עלינו לחצי הגובה והגענו לנקודה. קפה.
זו לא באמת הנקודה, אבל בהתחשב בזה שזה יותר מדי דומה למשימה תחת אש ובכך שהאור תיכף נגמר, זה מה יש. ויתרתי על הרצון לטפס על התל לראות אם יש לזה בכלל צורה של עתיקות. התל הנישא, שהיה מיושב מהאלף השלישי לפנה"ס ועד חורבן סנחריב, נודע בעיקר בזכות החפירות שחפר פה אולברייט בשנות ה-30, ומהן עלתה לראשונה כרונלוגיה ברורה של הקרמיקה הקדומה בארץ. לפני קצת יותר משנה נעשו פה חפירות הצלה על תוואי גדר ההפרדה, שהממצא המרשים ביותר בהם היה כנסייה ביזנטית שניזוקה קשות: האפסיס המרכזי הושמד כליל כאשר הוקמה במקום טרסה חקלאית ואילו החלק המערבי נהרס על ידי דחפורי צה"ל.
כשהיריות נפסקות והשקט חוזר, כל כך שקט פה שלא צריך להיות חדי שמיעה בכדי לשמוע ציפורים או חתול בר במרחק. להקת עופות שחורים טסה ממעל, ואפשר לשמוע את אוושת האוויר בכנפי הציפורים. מה יש להגיד, כן בולדוזרים לא בולדוזרים, יזוזו שלושה קילומטר צפונה לעבר החממות של שקף או לא יזוזו, יצטרפו ליישוב קיים או יקימו חדש, שווה שווה שווה. פשוט מסלול דרך נוף שווה, ועתה הוא פתוח לכוווווולם, כי יש גדר, ואיש בחבורה לא יגיד, "לא נראה לי, זה חברון פה למעלה". היטיבה להגדיר עפרי הצלמת: נקי פה, הנוף פה נקי.
איך מגיעים: מכביש קרית גת-בית שמש (מס. 35), פונים בצומת לכיש לכיוון מושב לכיש (כביש 3415). מספר קילומטרים אחרי המושב פונים ימינה לטיול דרך יער אמציה או שמאלה לכיוון שקף. הכניסה לדרך הפטרולים היא מימין לדרך, מיד לאחר הנכיסה לישוב והעיקול החד שמאלה.
לפנייה לכתב/ת 
