ים של רגשות אשם לא מכבה את תשוקתה
אהבה ענקית מרטיבה לה את התחתונים. וזה היה יכול להיות נהדר, רק שהיא נשואה, והאהבה שלה - היא לא לבעלה
יש לה אהבה.
אהבה ענקית, עם תשוקה כזאת שמסתובבת איתה תמיד, מרטיבה לה את התחתונים. יש לה אהבה מרגשת, סומק טרי בלחיים ומבט מאוהב בעיניים, וזה היה יכול להיות נהדר, רק שהיא נשואה והאהבה שלה - היא לא לבעלה.
היא הבחורה האחרונה שחשבתם שזה יקרה לה, לא היו סימפטומים, לא היו סימנים מקדימים, נשואה בבועה. אם הייתם שואלים אותה אז, היא היתה יורקת לכם בפרצוף. היא הרי בחיים לא תבגוד, לעולם לא, היתה אומרת לכם בהתנשאות. בימים הרחוקים ההם היא חשבה שמי שבוגד הוא נבזה ומוקצה.
זווית גברית
לא לימדו אותי לנאוף
קשת אופטימי
כשנכנסתי לעולם הלא חוקי לא ידעתי על המקומות המיוחדים והצימרים, לא ידעתי מה עושים כשחוזרים הביתה. מובן שמגיעים בלי סימנים וריחות זרים, אבל האם מסתערים על החוקית בחיבוקים ונישוקים? האם מתחילים להביא הביתה רעיונות חדשים שלמדתי בשדה הקרב? מאיפה לשלוח לה סמס? מהשירותים? מהאמבטיה? להוריד את הזבל פעמיים ביום? שלוש? אולי אקנה כלב ואוכל לרדת איתו וכך לגנוב כמה דקות שיחה?
עד שהתחילה עבודה חדשה, ושם הוא היה, מביט בה במבט של כלבלב, מעריץ כל נשימה, הוא היה הבוס והיתה לו התהילה, והיא היתה אשה נשואה, עם ילדה, נשואה באושר, אושר רב.
כן, בהתחלה באמת שהם היו רק חברים טובים, ארוחות צהריים, נוסעים לפגישות, מדברים על כל מיני דברים, גם על הילדים. ועמדה שם התשוקה הזו, מונחת באמצע, צועקת שינסו אותה, ינסו רק פעם אחת, יטעמו אותה, את התשוקה.
בכל בוקר מיהרה עם הילדה לגן כי אצה לה דרכה לעבודה, היא רוצה כבר לראות אותו, רוצה בוקר טוב, ולמה היום הוא מאחר, למה? היא הרי כל כך מתגעגעת. כמעט שנה זה עמד שם, כמו גוש בלב, עד שלא עמדו בתשוקה ונכנסו למיטה.
יש לה סומק בלחיים ומבט של זומבי בעיניים
היא הכחישה. לא, זה לא קורה לי, חשבה במקלחת, זה לא יכול להיות, זאת היתה טעות, אני אוהבת את בעלי, אני אוהבת את הבת שלי, לא יכול להיות שאני בוגדת, פשוט לא יכול להיות. אבל למחרת, זה קרה שוב, ושוב. ועכשיו זה היה ברור היא בוגדת, בוגדת בבעלה המופלא. נסחפה לה לאהבה הכי גדולה, אהבה אסורה. מתכחשת בכל רגע, אפילו בפני עצמה.
היא מאוהבת, היא לא יכולה להפסיק, יש לה סומק בלחיים ומבט של זומבי בעיניים. פתאום בלילות היא שונאת את בעלה, שלא מרגיש בבגידה, פתאום היא כועסת עליו, שבגללו היא בוגדת, בלעדיו הרי היתה סתם אשה מאוהבת.
היא הולכת ומתרחקת מתמכרת לאהבה, לנגיעות הקטנות והאסורות מתחת לשולחן. בורחת מהחברים, בורחת מהמשפחה, אין לה איתם אף נושא משותף, בטח לא בעלה, יש לה אהבה נהדרת והיא לא רואה אף אחד ממטר.
האהוב שלה לא מסכים שהיא תעשה אהבה עם בעלה, מקנא לה מין קנאה מוזרה, גם בעלה לא הסכים שהיא תשכב עם הבוס, אבל לו עוד אין אומץ להודות שיש לה מאהב, לכן הוא שותק.
מסביב כולם רואים, אי אפשר שלא לראות, היא לא מפסיקה לדבר עליו, על החבר הכי טוב שלה מהעבודה, נשארת שעות במשרד, נישאת על גלי האהבה, ואין סיכוי שהיא תגלה למישהו, גם לא לחברה הכי טובה. כן היא לגמרי בהכחשה.
היא מכחישה, לא, היא לא בוגדת, היא רק אשה עובדת
בהתחלה בעלה ניסה שלא לראות, זה הרי לא יכול להיות שהאשה שלו התאהבה, זה לא יכול להיות שהיא לא רוצה לשכב איתו, הוא כל מה שהיא אי פעם חלמה. אבל הכתובת על הקיר החלה לבעור, והוא התחיל לשאול שאלות ודרש תשובות. היא מכחישה, לא, היא לא בוגדת, היא רק אשה עובדת.
אני צריכה להיות החברה שלה, להגיד לה להפסיק, אבל היא עוד לא התוודתה, אז אני מחכה, לא אומרת לה שכולם יודעים, ואני מתכוונת לכולם: החברים מהמשרד, החברים מהבית, החברים של בעלה. כולם יודעים, יודעים ושותקים, רואים אותה ואותו, בבתי קפה ומסעדות, יודעים שזאת לא עבודה, מקסימום עבודה בעיניים.
מוכרחים להודות, יש בה משהו מתוק ונהדר בהתאהבות שלה, התשוקה האסורה גורמת לה להיות עוד יותר מקסימה, ועוד יותר יפה.
היא לומדת את כל הטריקים של הבוגדים, מוחקת שיחות יוצאות, ושיחות נכנסות, ולפני שהיא נכנסת הביתה בחצות, היא שולחת SMS אחרון מאוהב, להוא שרק לפני דקות גמר לה בפה.
אני יודעת, והיא יודעת, שעוד מעט היא הולכת לאבד הכל, הוא יעזוב אותה, ובעלה יעזוב אותה, והילדה תהיה בת שש, מרירה ולא מבינה.
אבל כבר לא אכפת לה לאבד הכל, היא מאוהבת בטירוף, ובעלה ששותק כבר מזמן לא מעניין, עכשיו היא לא מבינה איך התחתנה, מה מצאה בו, הוא כל כך משעמם, ואין להם על מה לדבר. היא קונה לבנים שקופים, הולכת איתם לעבודה, אבל בכל פעם שבעלה מנסה לחבקה היא מסיטה את גופה.
מארגנת יציאה ברביעיה - היא ובעלה, האהוב ואשתו
יש לה ים של רגשות אשם, אבל התשוקה בוערת. היא עושה את האסור מכל, מארגנת יציאה ברביעיה - היא ובעלה, האהוב ואשתו, אוכלים במסעדות, והיא בסתר, מתחת לשולחן, מחזיקה לאהובה את האיבר, מחייכת באושר לבעלה הנחמד ולאשתו היקרה של אהובה, שיושב לידה ומחזיק לה את היד, שם במסעדה מתחת לשולחן.
היא שוברת שיא חדש של תעוזה וחוצפה: בעלה בלונדון, האשה של ההוא מהעבודה מתנדבת לשמור לה על הילדה, והיא וההוא ממציאים שקר חדש והולכים לעשות אהבה. זה נשמע נורא, וזה באמת נורא, אבל היא מאוהבת ולא רואה ממטר.
אני לא כועסת עליה, לא כועסת שהיא בוגדת, לא כועסת שהיא לא מספרת, אני מבינה שזה יכול לקרות לכל אחת. היא החברה הכי טובה ואני מחכה בשתיקה, כי עוד מעט, ממש בקרוב, הכל יתנפץ והיא תתרסק, ואני אהיה שם כדי להשתיק את הביקורת ולהפגין אהבה, לחבק אותה ולעזור לאסוף את מה שלא נשאר.
אולי אספר לה שידעתי הכל, ידעתי ושתקתי, כי הבנתי שאין לי סיכוי לעצור אותה, שזו היתה מלחמה אבודה באהבה.
הבלוג של יעל
שאלון: האם בן הזוג בוגד פוטנציאלי?
פורסם לראשונה 30/01/2006 11:38
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
