דווקא עכשיו: לדבר עם אש"ף

כמו הרבה הפתעות מדיניות שהתרחשו לנגד עינינו בתקופה האחרונה, גם ניצחון החמאס היה צפוי. מצד שני, זה נראה לנו כל-כך הזוי, שהאמנו שאיכשהו זה לא יקרה. בתיאטרון האבסורד שלנו הפך עם ישראל, לפחות למשך ימים אחדים, "גרופי" של ארגון הפתח. האסיר מרוואן ברגותי ארח את רשתות הטלוויזיה של העולם הערבי, עקבנו בדאגה אחר זחיחות הדעת של החמאס, וכאשר הגיעו נתוני המדגמים הראשונים שלפיהם ניצחה תנועת הפתח, נשמו הרבה אנשים בירושלים לרווחה. אבל רק לשעות מעטות.

כן, אפשר לומר שהפתח הרוויח את תבוסתו ביושר. הסיאוב, הנפוטיזם, השחיתות, החולשה. אבל אי-אפשר להתנער מחשיבות חלקה של ממשלת ישראל. מרגע ששרון הפך ראש ממשלה, נפסקו כל המגעים המדיניים עם הפלסטינים ולא חודשו עד עצם היום הזה. הקבוצה הפרגמטית, שכוחה במשא ומתן, לא יכלה להוכיח לעמה כי היא מסוגלת להבטיח לו עתיד טוב יותר אם יהיה שלום. כשהתמנה אבו-מאזן ראש ממשלה, לא נוצלה עובדה זו כדי לקדם תהליך כלשהו. את האסירים שביקש לשחרר שחררנו לנסראללה בעסקת טננבוים. את אבו-מאזן עצמו כינה שרון "אפרוח חסר נוצות", וכאשר נבחר כמחליפו של ערפאת, לא חשבו אצלנו לנהל איתו מו"מ על עזה, והעדיפו להעניק אותה במתנה לחמאס.

במשך למעלה מארבע שנים פגענו בתשתית של הרשות הפלסטינית ופגענו אנושות בכושר התפקוד שלה. תנועת חמאס פרחה, טענה שהסכם אוסלו רק פגע בעם הפלסטיני, הבטיחה לציבור הרבה חלומות וגם הוכיחה שאין שום טעם להיות פרגמטי. כשאמרנו שמי שלא יקיים מו"מ עם אש"ף יקבל את החמאס, טענו שזו סיסמה ריקה. היו אפילו אנשים מרכזיים בליכוד שטענו כי עדיף שהחמאס ינהיג את העם הפלסטיני, כי כאשר זה יקרה - לא ידרוש מאיתנו העולם לקיים מו"מ כלשהו עם הפלסטינים. היום נדרשת ישראל לטפל במצב חדש, שנראה היה דמיוני רק לפני ימים אחדים. השאלה היא כיצד נתמודד עם הבלתי צפוי.

אשר לחמאס, עצם בחירתו אינו מצדיק הידברות ישראלית איתו או הכרה בו. אם יתנער מטרור ויכיר בישראל, לא תהיה לנו כל סיבה להחרימו. אך אם ימשיך בגישתו הנוכחית, לא תהיה לנו שום סיבה להכיר בו; נכון יהיה למנוע מנבחרי המועצה המחוקקת, חברי החמאס, חופש תנועה מעזה לגדה המערבית, כשם שחשוב יהיה לתבוע מן העולם החופשי שלא לסייע כלכלית לרשות פלסטינית הנשלטת בידי חמאס. ברור שמי שמציע נסיגה חד-צדדית מן הגדה צריך לקחת בחשבון, כי הפעם מדובר בחיזוק ישיר של החמאס, כאשר המאבק הבין-לאומי שלנו הוא להחרימו ולהחלישו.

האם במצב שנוצר נותר סיכוי למהלך מדיני? ברור שזהו מצב חדש, ואם אכן מוכנה ישראל, אחרי חמש שנים של קיפאון מדיני מוחלט, לחדש מגעים מדיניים, היא תתייצב בפני תמונה שונה מאוד. אבל אסור להרים ידיים. האינטרס שלנו היה ונותר לסיים את הכיבוש, וסיום הכיבוש שלא בהסכם יהיה כיום בלתי סביר. שותפנו למו"מ מאז שיחות אוסלו היה אש"ף. זהו ארגון המייצג את הפלסטינים בעולם כולו, הוא קיבל את הכרת הליגה הערבית ב-1974 כנציגו הבלעדי של העם הפלסטיני, והוא זה שעימו חתמנו על הצהרת העקרונות ב-1993, על הסכם עזה ויריחו ב-1994, על הסכם הביניים ב-1995, על וואי ב-1998 ועל הסכם שארם ב-1999. הנציגים הפלסטינים באו"ם, בארגונים בין-לאומיים אחרים ובמדינות העולם אינם כפופים לרשות הפלסטינית אלא לאש"ף, ועם ארגון זה אנו אמורים לקיים את המשך המו"מ המדיני אם רק נרצה בכך, ואם הוא עצמו ירצה בכך, לאחר המכה שספג.

במצב החדש, מה תהיה משמעות ההסכם, באם ייחתם? על כך נצטרך להידבר עם הפלסטינים, והדבר יהיה ודאי נושא לדיון פלסטיני פנימי בין אש"ף לחמאס בתקופה הקרובה. מכל מקום, הכי קל להרים ידיים ולומר שאין עכשיו סיכוי לסיום הכיבוש. נכון שזה יהיה קשה יותר, אבל בהחלט לא בלתי אפשרי.

ד"ר יוסי ביילין, יו"ר יחד-מרצ