הודו: חסקין מבקש סיוע מגורמים בכירים בארץ
מדריך הטיולים שנעצר לפני חודש וחצי בהודו מגולל בפני ynet את סיפור מעצרו, שהחל בגלל קליע קטן בתרמיל. בכלא ההודי הספיק חסקין להשיל 20 ק"ג ממשקלו ולהעביר את הזמן בשיחות איכות עם הסוהרים המקומיים: "הם אנשים משכילים, בוגרי אוניברסיטאות שהחיים דחקו אותם לעבודה ממשלתית. שוחחתי איתם על ההיסטוריה של הודו, על פילוסופיה ועל תפקידה ההיסטורי של הציונות"
"אני אמנם לא יושב עכשיו בכלא, אני לא אוכל מזון מזוויע ולא מצטמצם עם 12 איש בתא קטן, אבל אני עדיין אסיר. כבר שמונה שבועות שלא ראיתי את ילדיי, אני לא עובד וההוצאות שלי רק הולכות וגדלות", כך אמר ל-ynet מדריך הטיולים הישראלי גילי חסקין, בן 48, שנעצר בהודו לפני כחודש וחצי לאחר שבתיקו נמצא קליע רובה .
לדברי חסקין "זו סיטואציה קפקאית של ממש, למרות שאין בה רוע. לכן אני מניח שמה שיוציא אותי מפה יהיה בקשה של אישיות רמת דרג בישראל שתפנה למקבילה בהודו ותסביר שאין כאן עניין לציבור".
חסקין הוחזק במעצר כשלושה שבועות בעיר טריוונדרום ולאחר מכן שוחרר בתנאים מגבילים , עד למשפט שיתקיים בעניינו או לחליפין עד שייסגר התיק. על נסיבות מעצרו סיפר חסקין: "הובלתי קבוצה של מטיילים ישראלים, דבר אותו אני עושה ב-28 שנים האחרונות. לפני טיסתנו לסרי-לנקה עברנו בידוק רגיל, עשו לי סריקה על הגוף ואחד הבודקים אמר שיש לי אולר בתיק. נזכרתי שאכן שכחתי אותו שם ואמרתי לו שהוא יכול לקחת אותו, כי אני לא צריך אותו".
חסקין הדגיש שאין לו מושג כיצד הגיע הקליע לתרמילו משום שלא נהג להסתובב עם נשק. "הבודק שמצא את האולר בכיס החיצוני המשיך לחפש ופתאום שלף כדור. החוורתי במקום ולא האמנתי. במהלך הימים ששהיתי במעצר הבנתי שהתיק בו נמצא הקליע, אותו קניתי בחודש מאי בהודו, עבר 20 שיקופים שונים ולכן לא הגיוני שהקליע היה בו. פרט לכך, לפני הבידוק בסרי-לנקה התיק עבר בידוקים נוספים בתל אביב, בומביי ובעמאן וכן בידוקים שונים במהלך שבעה שבועות בדרום מזרח אסיה".
"גם אם נניח ששכחתי את התרמיל הזה, או שמישהו אחר לקח את התיק שלי בארץ, טייל אותו ובטעות שירבב לשם כדור, האם זה אומר שאני סוחר נשק כמו שמאשימים אותי בהודו? כולם מבינים שזה חסר כל הגיון וברגע שאנחנו עוסקים בקליע עצמו אנחנו יוצאים מתוך הנחה שזהו פשע נוראי", אמר חסקין. חסקין הסביר עוד כי לא ייתכן שמוצאו של הכדור משירות מילואים, שכן סיים לעשות מילואים לפני כשלוש בשנים, בגיל 45. בהקשר זה חשוב היה לו להדגיש שביקש להמשיך ולשרת במילואים עוד חמש שנים מעבר לגיל המקסימלי - 40.
התקופה בבית הסוהר נחתה על חסקין כרעם ביום בהיר ואין ספק שהוא יזכור אותה לכל חייו. לפתע הוא מצא עצמו בתוך תא צר עם גומחה לעשיית צרכים. "זו הייתה תקופה איומה, איומה ונוראה. הייתי בתא של שלוש על שלוש והבדידות בו הייתה מזוויעה. אמנם היו איתי עוד 12 איש, אך אף אחד מהם לא דיבר אנגלית. כל מה שיכולתי לעשות זה לשכב על הגב ולהסתכל על המאוורר. החיים בתא היו נוראיים - עשינו את הצרכים בגומחה, ישנו על הרצפה באור כל הזמן ואכלנו אוכל מזעזע. הורדתי 10 קילו ב-20 יום".
"תמונות על 'אקספרס של חצות'"
למרות זאת, לחסקין חשוב להדגיש שבמהלך שהותו בכלא הסוהרים ההודים התייחסו אליו בצורה טובה, לא השפילו אותו ונתנו לו את מלוא הכבוד. "נתקלתי בהרבה אנשים טובים באמצע הדרך, הסוהרים היו אנשים משכילים, בוגרי אוניברסיטאות שהחיים דחקו אותם למצוא עבודה ממשלתית. כך מצאתי את עצמי מנהל איתם שיחות על ההיסטוריה של הודו, על פילוסופיה ועל תפקידה ההיסטורי של הציונות. היה לי פחד נוראי כשהגעתי לבית הסוהר ומיד עלו לי בראש תמונות על אקספרס של חצות ועל חומות של תקווה, אך להפתעתי האווירה לא הייתה אלימה, בטח לא כלפיי. היה ברור לכולם שאני לא עבריין וכולם התייחסו אליי יפה. לא פגעו בי, לא השפילו אותי ושמרו על כבודי. מבחינת התנאים זה כמו בסרטים אך מבחינת האנשים זה היה בסדר גמור".
על פעילותו של משרד החוץ בעניינו ועל טיפולם המסור של הקונסול, דני סיון והקונסול הכללי, דני זונשיין, יש לחסקין רק מילים טובות. "הם אנשים טובים, ישרים ומסורים", הוא אומר. למרות זאת, חסקין חושש שאם עניינו יגיע למשפט הדבר יכול להימשך שנים ואין לדעת איך הוא יסתיים. "בכלא הרגשתי שאני מתפוצץ מייאוש ומתסכול ומכך שלא עשיתי דבר. לכל דבר צריך להיות מניע, איזה מניע צריך להיות לאדם לקחת קליע. כרגע, במצב שנוצר ולאחר שמאשימים אותי בסחר בנשק אף אחד בהודו לא רוצה לקחת אחריות בענייני".
בינתיים חסקין לא יכול להעריך מתי יוכל לצאת מהעיר בה הוא נמצא ולשוב לעבודתו כדי לשלם את ההוצאות העצומות שנכפו עליו. הוא אינו רואה את סוף הסיפור, וכל מה שהוא מייחל לו כרגע זה לראות את ילדיו, אותם לא ראה כבר שבועות.
