בואו נימלט מן האספלט

בארבע אחר הצהריים נצבעים השמיים באדום וההרים ממול נראים רגועים מתמיד. אנחנו יושבים על אחת הפסגות בהר מסור, מארגנים מחדש את הנשימה לאחר הטיפוס המאומץ. הילדים מקשיבים לסיפור של אלון המדריך על שלוות הנפש.

"אלוהים גמר לסדר את העולם. עוד חמש דקות נכנסת השבת. שלוות הנפש באה לאלוהים ואומרת לו – אני חייבת למצוא לי מקום. אלוהים שולח אותה לתל-אביב. שלוות הנפש חוזרת מאוכזבת. אלוהים שולח אותה לאילת. היא מסתובבת בטיילת, נחרדת מהרעש, חוזרת ואומרת – לא מתאים לי. ואז הוא שולח אותה למדבר. שם אין עמודי חשמל, אין מכוניות, אין רעש. יש רק הרים נישאים ושקט. שם שלוות הנפש מוצאת לה מקום, ואם נהיה דקה בשקט אולי גם אנחנו נצליח למצוא את שלוות הנפש שבתוכנו".

דומה שרק המדבר בדרך לאילת מצליח לגרום לילדים שלנו, ערב-רב של בני שנה וחצי עד 16, רעשנים בצורה יוצאת דופן, לשבת דקה שלמה בשקט מוחלט. אפילו שקיות הביסלי לא

מרשרשות. הנוף הזה, השקט הזה, מצליחים, כל שנה מחדש, להפנט את כולנו.

כבר 12 שנה אנחנו מטיילים ביחד. אנחנו זה 11 משפחות שהפכו למשפחה אחת גדולה. הילדים נולדים לתוך המנשאים, ובגיל שנתיים כבר מקפצים כאיילות על שלוחות ההרים וחולות המדבר. בקיץ אנחנו נופשים במעגן, ליד הכינרת, בחורף יורדים להרי אילת, ובשבתות בין לבין מדלגים בין הכרמל, הרי ירושלים ומדבר יהודה. תעירו את הילדים באמצע הלילה והם יסבירו לכם מתוך שינה איך בדיוק מגיעים למערת הקמח. עכשיו יש רק תינוקת אחת במנשא, אבל נרשם גידול דמוגרפי הפוך: הגדולים מתחילים להביא את האהבות הראשונות שלהם.

ועכשיו אנחנו בהר מסור (תרגום מערבית של ואדי מונשאר, החלק שחותך כמו מסור את הסלעים), כ-15 ק"מ מתחנת הדלק של עין-חצבה. בכניסה למסלול מישהו שכח לשים שלט, כמו ההוא שמציבים ליד רכבת ההרים בלונה-פארק: "לא מומלץ לבעלי לב חלש". וכך אני מוצאת את עצמי מדדה על שיפולי ההר – שלוחת סכין חדה היא בהחלט דימוי הולם – מתחתי רק מדרון תלול של מדבר, נאחזת בבהלה בידיות הברזל שהותקנו כאן. הנוף, ללא ספק, עוצר נשימה. במקרה שלי, נשימה היא בהחלט מותרות.

בשעת ערב מאוחרת, בדרך למלון באילת, אנחנו מפצים את עצמנו בארוחה מדברית בחאן דרך הבשמים. שרועים על מזרנים, תנורים גדולים מחממים אותנו, אנחנו מתרפקים על מגשים של עוף על מצע אורז ותפוחי אדמה ומשפשפים ידיים בכוסיות קטנות של תה ערבי כהה כהה. אורות הכרך, איזה כיף, כבר הרבה מאחורינו. לפנינו עוד יומיים של מדבר וגם קצת אילת.

הר צפחות

זו השנה השנייה שאנחנו בוחרים במלון הדירות הצנוע "ריוויירה". אחרי הכל, לא באנו לנופש. החדרים מסודרים ונקיים, את ארוחת הבוקר אנחנו מכינים

לבד. המעדנייה הסמוכה מספקת בשעת בוקר מוקדמת לחמים טריים. מי צריך יותר.

ביום השני מקדמת את פנינו שמש אילתית ביום קריר יחסית. טוב שהיום אנחנו לא נוסעים רחוק. מול מפרץ האלמוגים מחכה לנו הר צפחות, שקיבל את שמו מאבן הצפחה הבוהקת שמכסה אותו. אלון מבטיח שאחרי העלייה הקשה (סליחה, אני לא בחופש?) מחכה לנו הפתעה שתצדיק את המאמץ. בדרך-כלל הוא מקיים הבטחות. גם היום.

לפני הפסגה, אלון מבקש שנסתובב ונצעד עם הפנים לאחור. אחר-כך הוא עוצר אותנו ומבקש שנתכופף ונציץ בין הרגליים. לא תאמינו מה מחכה לנו שם: ים כחול-כחול והרי אדום. עוצר נשימה כבר אמרנו? מי שמתעקש יכול לנצל את המעמד כדי להרביץ בילדים קצת מידע על השכנות – מצרים מצד אחד וירדן מצד שני – או על ההיסטוריה של העיר אילת. ואפשר גם סתם ליהנות מהנוף. הוא שווה את זה.

פקק בלי צפצופים

יש לה קסם מיוחד, לאילת, ובחורף, כשהרוח החמה לא מצליפה בפנים כמו פן אכזרי, הקסם גדול עוד יותר. בשעת לילה מאוחרת הטיילת שוקקת חיים, והילדים, שיכורים מעונג

הבזבוזים, משוטטים בין הדוכנים. בלי לחשוב פעמיים הם משלמים 60 שקל עבור הזכות לזנק לשמיים בתוך כדור המחובר לשני חוטים – מעין בנג'י הפוך. לי הספיק הר מסור, תודה.

למחרת מצפינים לנחל ברק. טיפ שתודו לי עליו: תשתדלו להחנות את המכוניות כמה שיותר קרוב לתחילת המסלול (אם יש לכם לפחות ג'יפ אחד, אפשר לעשות הקפצות). זה חוסך הליכה מיותרת בנוף סתמי.

הנחל נפתח, איך לא, בעלייה אכזרית, שבסופה מחכה האטרקציה: קניון יפהפה (אמיתי, בלי חנויות), שאפשר לצלוח אותו רק בעזרת סולמות מתכת גדולים שתלויים בו. הירידה איטית ומחייבת זהירות רבה (יש להציב מבוגר בתחילת הסולם ולמרגלותיו), מה שיוצר פקקים מוזרים באמצע הקניון, במיוחד אם למקום נקלעות כמה קבוצות מטיילים יחד. אבל אם פקקים, זה המקום, אחרי הכל לאן יש למהר? מסביב סוגרים עליך סלעי ענק מרהיבים, מפצירים בך להישאר שם עוד קצת. בפקק הזה אף אחד לא מצפצף.

מלכים ליום אחד

אנחנו חוזרים לעוד לילה באילת כדי לבדוק למחרת את האטרקציה החדשה, "עיר המלכים". עם כל הכבוד לטבע, אחרי שלושה ימים מפרכים של צעדות, עליות, ירידות וגלישות, גם לנו מגיע בידור אמיתי. "עיר המלכים" מספקת אותו ובשפע. הכניסה אומנם יקרה מאוד (118 שקל למבוגר, 95 לילד), אבל אני לא בטוחה שאטרקציות דומות בחו"ל זולות יותר. המקום, שנבנה בהשקעה מורגשת של 162 מיליון שקל, מספק שעות רבות של הנאה צרופה – מהמסע אל העבר בסרט תלת-ממדי עתיר פעלולים (מים משפריצים, רוח מנשבת בפנים ותנינים קטנים שעוברים בין הרגליים), דרך מערת

האשליות המדהימה עם חדר המגנט, מבוך המראות, מסלול הזוועות עם האיש שמקיא בסוף (בכאילו), השירותים העקומים ושלל האפקטים והאטרקציות הנוספות ששבו את הילדים, וכלה ב"מפלי המלך שלמה" – נו, עוד חוויה מפוקפקת לבעלי לב חלש כמוני. הילדים, איך לא, צווחו מעונג.

לעומת כל אלה, מערת התנ"ך קצת מאכזבת. אחרי כל הריגושים האחרים, סיפורי התנ"ך שמומחזים באמצעות בובות נעות לא הותירו רושם גדול על אף אחד. לטובת המקום יש לציין שהמחירים במסעדות ובחנויות המזכרות הוגנים בהחלט.

ובכל זאת, הערה אחת למפעילי "עיר המלכים": אם לא מאפשרים לילדים מתחת לגובה מסוים להיכנס למפלי שלמה – האטרקציה הכי שווה בעיניהם – זה לא פייר לגבות מהם מחיר מלא, מה עוד שחמישה אסימונים למשחקים זה רחוק מפיצוי הוגן. או שתורידו רבע מחיר (אם מפקיעים מהם רבע מהאטרקציות) או שתספקו להם חלופה הולמת.

האורות של דימונה, בדרך חזרה הביתה, תמיד מפילים עלי דיכאון. לא שיש לי משהו נגד דימונה, אלה האורות שמזכירים לי שהמדבר והשקט שלו נשארו מאחור ועוד רגע הציוויליזציה מתנפלת עלינו במלוא אכזריותה. עד הטיול הבא.