ככה זה כשאוהבים
"האשה שחיכתה", ספרו הסוחף של אנדריי מאקין, מוכיח שאהבה גדולה יכולה להפוך גם כפר נידח בסיביר למרכז העולם
קשה לחשוב על מקום נידח יותר מן הכפר הסיבירי הקטן, המאוכלס ברובו באלמנות מלחמה זקנות, שבו מתרחשת עלילת הרומן "האשה שחיכתה". קשה גם להיזכר בדגם אהבה מיושן יותר מזה של האשה השומרת אמונים עשרות שנים לאהובה שהלך לבלי שוב. ובכל זאת, הרומן הקסום שכתב אנדריי מאקין סוחף את הקורא והמקום שבו מתרחש הסיפור הופך למרכז העולם, כי ככה זה כשאוהבים. גם הגיל של האשה היפה והמרתקת שבסיפור, 47, מזמן לא היה כל-כך סקסי. וכן, אפילו הנוף הסיבירי בעונת הסתיו, שעיני האוהבים נפקחות לראותו, איננו שממת קרח צחיחה כמו שחשבנו, אלא מקום רב צבעים ותחושות ופלאים.
"האישה שחיכתה" מאת אנדריי מאקין, הוצאת "מטר", 159 עמ'"האשה שחיכתה" הוא סוג של סיפור בלשי, שרובו מתרחש במרחבי הרגש. מתודלק בהתאהבותו, מנסה המספר בן ה-26, שהוא כמדומה אנדריי מאקין בגלגולו הצעיר, לפענח את חייה הלא הגיוניים של אותה אשה-מחכה. הוא אינטלקטואל תוסס מלנינגרד התרבותית של תחילת שנות השבעים, המגיע אל הסְפַר הרחוק במשימת פולקלור עיתונאית כלשהי, והנה הוא נתקל ביער בדמות חושנית מתנשפת, העולה ממי האגם: "האשה הגיחה מאחורי הענפים שהיטלטלו פתאום, הניעה את ראשה בברכת שלום מהוססת, והיטיבה בחופזה את השמלה שהיתה מופשלת עד מעל לברכיה... רשת דייגים כבדה, זו שֶמשתה רגעים ספורים לפני כן, היתה מוטלת לרגליה כמו גוויית טובע". הם כמעט יכלו לשכב במפגש הראשון הזה, אבל הוא היסס ונסוג. מכאן והלאה הוא יחבור אליה לקשר עדין, מוקסם וחקרני.
טבע האהבה
ובכן, מה הסיפור של האשה הזאת במעיל הצבאי, שמטפלת במסירות בקשישות הכפר הנטושות, שנעמדת עירומה לילה אחד, לעיניו המסתתרות, בפתח צריף הרחצה החם ושואפת לתוכה בפראות את היער ואת הירח, ושספרי בלשנות שבדית מקשטים את ספרייתה? למה היא עדיין לבד? האם היא קורבן של המחסור בגברים שנוצר ברוסיה, כשעשרה מיליון חיילים רוסיים לא שבו אל בתיהם מהמלחמה (ועוד עשרה מיליון חזרו פצועים)? זו אחת ההשערות של המספר, אבל עם התקדמות העלילה עולים פתרונות נוספים, ואיכשהו ממשיכה האמת הנפשית המלאה שלה לחמוק ממנו, גם כשהפאזל הושלם. ובַקורא, הצועד פחות או יותר לצד המספר, עוברת לרגעים צמרמורת של ממש – למשל כשהאהוב הנעדר מופיע לפתע. או שלא.
אי אפשר להפריד את טבע ההתאהבות כאן מן הטבע הממשי סביב. עדנת היער והאגם והצבעים וחילופי הרוח הם המצע שעליו פורח הקשר הזה. זוהי עונת הסתיו האדמדמה בסיביר, מפולשת לתאורות אביב פתאומיות ולמשבים ראשונים של פתותי שלג ש"העלו חיוך על שפתי האנשים המסונוורים... טעם של תקווה חדשה, של הבטחה לאושר, עמד באוויר המעקצץ והמריר". והנה המספר מצטרף אל אווה לאחד מטיוליהם, המחוברים תמיד למטרה מעשית כלשהי, והקסם שוב בוקע ממקום פשוט: "שכבת קרח דקה מאוד התהוותה במעמקי הבאר (הצטרפתי אל ורה ששאבה מים). הקרח נשבר בצליל של צ'מבלו". ושניהם שומעים.
הימים שבהם כל זה קורה הם ימי ההתפוררות האיטית של הקומוניזם, כשרוח החופש המערבית וההשפעה האמריקאית פועלות על הצעירים העירוניים ברוסיה. כך למשל במסיבת אמנים בלנינגרד בה הוא משתתף, כש"הרבה גופים, צעירים בעיקר, נכונים לאהוב בלי כל איסור, או יותר נכון לאהוב כדי ללעוג לאיסורים". גם חברתו של המספר, אגב, לועגת באותה מסיבה לאיסורים ושוכבת עם גבר אחר, מאחורי כן הציור הסמוך. וזה בהחלט פוגע בו בדרך הישָנה.
אגב אמריקה: חברו הטוב של המספר, ארקדי, יעלה לישראל, ולאחר שבתו תיפצע בפיגוע יהגר לארה"ב. כעבור כמה שנים הוא יכתוב אליו מניו-יורק (ה'וויגוואם' שלהלן הוא הכינוי שהעניקה החבורה העירונית לאולם שלה): "אילו יכולתי לדמיין לפני חמש עשרה שנה את האדם שהפכתי להיות היום, הייתי תולה את עצמי על צינור הניאגרה העבה בשירותים של הוויגוואם. אתה זוכר, אותו צינור שהחלודה שלו שירטטה על הקיר את הראש של מפיסטו?" סיביר, מסתבר, היא לא בהכרח גלות וניו-יורק היא לא בהכרח חופש.
אנדריי מאקין בן ה-48, יליד סיביר שהיגר לצרפת לפני כעשרים שנה, הוא זוכה פרס גונקור ומדיסיס לשנת 1995 על ספרו "צוואה צרפתית", שהופיע בעברית בהוצאת "ידיעות אחרונות". גם "כתר" פרסמה שניים מספריו (בהם "מנגינת חיים"), וספר נוסף ("חטאה של אולגה") פורסם ב"שוקן". ועכשיו, "עם "האשה שחיכתה", מתארח מאקין בהוצאת "מטר", וגם הפעם בתרגומה היפה של חגית בת עדה, המתלווה אליו לאורך הדרך.
"מטר" המפתיעה, שהחלה כהוצאה קטנה לפני כעשור, עוסקת בעיקר בספרות מתורגמת, כולל ספרי בריאות ופסיכולוגיה. אל התודעה המו"לית היא זינקה בשעתו עם "אינטליגנציה רגשית" המצליח, ולאחרונה עם "רודף העפיפונים" של חאלד חוסייני. לא ברור אם גם ספרו של מאקין יהפוך לרב-מכר, אבל אין ספק שהוא יצליח אצל מי שיקרא אותו.
לפנייה לכתב/ת 
בעקבות הרגש
עטיפת הספר
מומלצים
