על הכוונת: הח"כ הערבי

הנה זה מתחיל שוב: חברי כנסת, שרים, עיתונאים, "פרשנים" וכל מי שזוכה לדקת תהילה בטלוויזיה או ברדיו יודע לדקלם בעל פה: "מה עשו חברי הכנסת הערבים בשביל המצביעים שלהם?". היותר מתוחכמים ו"יודעי הדבר" מצטטים סקרי דעת קהל, שמוכיחים מעבר לכל ספק שהח"כים האלה הם "יותר קיצוניים" מהמצביעים. ואם לא די בכך, דואג השב"כ לנפק חוות דעת על הסיכון שנשקף מעזמי בשארה ומפלגת בל"ד, כדי לתמוך בדרישת הפסילה מן המירוץ בבחירות 2003.

אני יכול להבין את הדיכאון בו שרויים "גורמי הביטחון" וקברניטי המדינה, נוכח הגל המתחדש והמתגבר של הלאומיות והשייכות וההתפכחות, שמתפרץ בתוככי המיעוט הערבי במדינה. שהרי התפרצות זו הרגה סופית את תקוות הממסד הישראלי להשתלט על רצונותיהם, שאיפותיהם ושייכותם של הערבים, ולביית אותם - פעם בתחבולות, פעם במכות. בכל דרך אפשרית ניסה הממסד לעשות את הבלתי אפשרי: ליצור מיעוט ערבי מנותק מתרבותו, מקשריו הלאומיים והמשפחתיים והתרבותיים עם בני עמו הפלסטיני ועם אומתו הערבית. אבל התוכנית לא פעלה: הממשל הצבאי לא הכניע את הערבים במדינה, ומדיניות האפלייה והדיכוי הפוליטי והממסדי לא התגברו על השייכות הבסיסית ביותר - השייכות הלאומית והתרבותית. מכיוון שכך, שם לו הממסד למטרה להילחם בפרץ האמור על-ידי התקפת הנבחרים והמנהיגים, התקפה חסרת תקדים ורסן שאין כדוגמתה בשום דמוקרטיה אחרת. פתאום, חברי פרלמנט נבחרים הפכו לאורחים קבועים בחדרי חקירות פוליטיות; רצונותיה של אוכלוסיה שלמה נרמסו ונבחריה הושפלו. 

מסע הדה-לגטימציה הזה מוסבר לעיתים קרובות בכך שחברי הכנסת הערבים חצו את "הקו האדום" בהתבטאויותיהם ובמעשיהם; הם הפכו לאויבי המדינה מעצם ההזדהות שלהם עם בני העם הפלסטיני, הנלחמים על חירותם וכבודם. המקטרים רוצים להחליף את מנהיגי המיעוט הערבי הלאומי בישראל, כי הם לא אוהבים את דבר הבוחר הערבי. מבחינתם, הערבים שוב טעו, והבן-דוד היהודי, שיודע טוב-טוב מהם האינטרסים שלהם יותר מאשר הם עצמם - כבר יתקן את המעוות. מי שמעורר עוד יותר שאט נפש הם הערבים אנשי האקדמיה והממסד ונגררותיו, שמדקלמים את הטרוניות המופנות כנגד הנבחרים בחוצפה ובלי בושה. אלה מתרצים את קריאותיהם - שוב - במנטרה הידועה: "מה עשו בשבילנו חברי הכנסת הערבים?"

ובכן, מי שחושב שחבר כנסת אמור לתקן לו את ברז המים בבית, או לספק לו אקמול בכל פעם שכואב לו הראש, או לסלול כביש ליד הבית שלו - אינו יודע מהו תפקידו. ואף-על-פי-כן, נבחרי הציבור הערבים מתמודדים עם בעיות מעין אלה, ועוד יותר אבסורדיות, יותר משכּל אחד יכול לדמיין. רוב מאמציו של נבחר הציבור הערבי מופנים לבעיות האזרח היומיומיות. אבל מכיוון שאור הזרקורים במדינה מופנה לענייני ביטחון שברומו של עולם, התקשורת מצטטת או מתייחסת לח"כ ערבי רק בהקשר המדיני-ביטחוני. במיוחד מפליאים אותי העיתונאים בכלי התקשורת בעברית, שיודעים לדבר יפה על עיתונות חוקרת ובוחשת ומחפשת, אבל לא עלה בדעתו של מי מהם לבדוק את סדר יומו של ח"כ ערבי לדוגמה.

שיביאו מהפכות, לא כבישים

הבניית המציאות שמעוללת התקשורת במקרה הזה לח"כים הערבים היא אחת מהחרפות והמחדלים הכי גדולים שידעה העיתונות העברית בישראל. מוזר ביותר ששאלות שכאלה אינן מטרידות את מנוחתם של העורכים והכתבים; מוזר גם שהעיתונות העברית מתייצבת דום שוב ושוב לפי ההנחיות והתדרוכים של אנשי הממסד. בכל הקשור לח"כים הערבים, ההתגייסות היא כל-כך נלהבת, עד שלעיתים נדמה שהעיתונות היא זו שיזמה והמציאה בעצמה את המתקפה.

אני בוחר במנהיג שייצג אותי בכנסת בזכות דעותיו ולאור התרומה הצפויה לי ממנו, כמנהיג שינוי עמוק ויסודי בגישת המדינה כלפיי. אני לא מצפה משום ח"כ שיסלול לי כביש ליד הבית - בשביל זה יש עיריות ומועצות מקומיות. אני כן מצפה ממנו שיוביל מערכה ממושכת ועיקשת נגד האפלייה בתקציבים, וברור לי שמדובר במערכה ממושכת, שפירותיה אינם מידיים. חברי הכנסת הערבים עשו הרבה דברים טובים למעני, ועוד כמה דברים רעים שנגרמו על-ידי האופורטוניסטים מתוכם - ואלה האחרונים זוכים לטיפול תקשורתי מפנק. אני יודע לשקלל את מכלול עבודתם ולהחליט בעצמי למי להצביע.

חברי הכנסת הערבים תפקידם להנהיג מהפכות חוקתיות, חברתיות ופוליטיות. זה המנדט שלהם ולשם כך נבחרו. הדרך היחידה לעשות זאת היא לצאת נגד הממסד השלט, לאתגר אותו ולא אחת גם להתעמת עימו. את זה קל מאוד לשווק כ"קיצוניות". אני רוצה שהח"כים שלי ישמרו על האינטרסים שלי בכנסת ובמאבקים ציבוריים שמתרחשים במדינה; שישמיעו את קולי בעולם וגם במדינות ערב. ההיטפלות לח"כים שמבקרים בלבנון או בסוריה מאוסה ומעוררת סלידה. הם שם בשמי; אני כערבי שלחתי אותם אל אחיי בעולם הערבי, כדי שידעו שם מי אני ומה אני. ככל שהממסד והעיתונות בישראל מרבים להתקיף את נבחרינו, כך גוברת אהדתנו כלפיהם. מסעות ההכפשה והדה-לגטימציה אינם משכנעים איש. הממסד מנצל בציניות פושעת את מימדי העוני והמצוקות בקרב הערבים בישראל, ומכוון אצבע מאשימה כלפי המנהיגים שלנו כאשמים בעוני הזה. אותה אצבע מופנית מצדה השני כאצבע משולשת כלפינו; האם באמת חשבתם שאנחנו כל-כך מטומטמים?