בוא: הטוב, הרע ומה שביניהם

הגישה הראשונה יוצאת נגד ה"רלטיביזם המוסרי", הנפוץ כל-כך ברבדיה השטחיים של החברה המודרנית. הרלטיביזם גורס ששום גישה מוסרית אינה טובה יותר מכל גישה אחרת. משה ופרעה, האור והחושך, ישראל ומצרים (ישראל וחמאס?) שווים בכל אמת מידה. על פי גישה זו, אין אפשרות לעולם לשפוט משהו, וההאשמה החמורה ביותר שניתן להטיח באדם היא: "אתה שיפוטי". במחשבה היהודית, לעומת זאת, הרעיון המרכזי ביותר הוא שיש לטוב ולרע קיום אובייקטיבי. ייתכן שלא תמיד נידע מהו מה, אולם עצם קיומו של האל כמקור האולטימטיבי של כלל הקיום והמוסר מבטיח לפחות את האפשרות שישנם דברים בסיסיים, אשר מבחינה אובייקטיבית חלקם טובים ואחרים רעים. משה ופרעה, למשל. אור וחושך.  

האל של המקרא הוא אל של הבחנות מוסריות ושל משפט. "ללא האל הכל מותר", כתב דוסטוייבסקי, בכוונו לכך שאם ישנם

 רק הסופי, הטבעי והפיזי, אם אין כל תחושה של הנצחי, העל-טבעי והמטאפיזי - אזי הטוב והרע הנם בסך-הכל עניין של העדפה אישית. ואמר הפילוסוף ברטרנד ראסל: "הבעיה היחידה עם האתאיזם היא שאינני יכול להאמין שהדבר היחיד השגוי ברצח המוני הוא עצם העובדה שאני לא אוהב את זה". ואולם, הסיפור הוא לא רק על ה"הבדלה", כפי שכינה זאת הבעל-שם-טוב, בין טוב ורע. ישנה פילוסופיה נוספת החבויה בפרשת השבוע, ולה קרא הבעש"ט "המתקה". לפי הזוהר, בתודעת ה"הבדלה" אנו אומרים: יש יתרון לאור על פני החושך. מנגד, ב"המתקה" נאמר: יתרון האור הבא מן החושך.

כל המקובלים מצביעים על כך שפרשתנו הייתה אמורה להיפתח בצו של ה' למשה: "לך אך פרעה כי אני הכבדתי את ליבו". במקום זאת, אומר הטקסט: "בא אל פרעה". בקריאה עמוקה יותר מבינים המקובלים שה' אומר למשה "בא", כלומר: בא אלי. והיכן האל? בפרעה. אומר ה' למשה - ואנו כולנו משה - אני מחכה לך בלבו של פרעה. את המילים האחרונות של הפסוק, "הכבדתי את ליבו", קוראים המקובלים לא כ"הקשיתי את ליבו", אלא: הכבוד שלי, תפארתי, נמצאת בתוך ליבו של פרעה. לפעמים אנו נדרשים לחפש בתוך האפילה שבתוכנו על מנת למצוא את ה'. הטוב והרע, ברמה של התודעה שהבעל-שם-טוב כינה אותה "המתקה", אינם כה שונים כפי שבתחילה סברנו. ישנו אור בתוך החושך וטוב בתוך הרע. 

הכל זהב

זהו אותו רעיון המובע בסוד הזהב. ישנם ארבעה סיפורים על זהב, היוצרים חלק מ"צופן המקור" של ספר שמות, וכולם נסובים סביב נושא זה. בפרשה שלנו, עוזבים בני ישראל את מצרים עם הזהב שלה. הם שואלים את הזהב משכניהם המצרים ונוטלים אותו עימם במסעם אל החופש. זהב זה מתפרש על-ידי המקובלים כמה שהפסיכולוג קארל יונג היה מכנה "צל". צל אומר כל תכונה שנשארת בלא-מודע. הזהב נגנב מהמצרים בידי בני ישראל. יחד עם זאת, איש לא טורח לציין שנגנב. זהו הרוע של הלא-מודע. בחוויה העצמית של היהודים, הם בעצם צוו על-ידי ה' ליטול את הזהב. אולם הטקסט מוסיף משפט המסגיר את מורכבות הסיפור, שרבה היא מכפי שניתן היה לחשוב במבט ראשון: "וישאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב...וינצלו את מצרים".

תכונות של הצל הלא-מודע נשארות רדומות, כל עוד הדברים בחיינו מתנהלים כשורה. אך כאשר משהו משתבש, צל הזהב מתעורר לחיים ושועט לעברנו מתוך האש היוקדת. זהו סיפורו השני של הזהב בספר שמות. משה לא ירד מהר סיני בזמן שכולם ציפו לו. כמי שמייצג את תחושות ההגנה והביטחון של העם, כאשר הוא נעלם - האנשים חשים פגיעים. או אז הם יוצרים עגל מזהב. מהיכן הגיע הזהב? כמובן, עגל הזהב - החטא הגדול ביותר של עם ישראל במדבר - מיוצר מהזהב אותו הביאו בצאתם ממצרים.

המפגש השלישי עם הזהב מתרחש כאשר עם ישראל, המנסה לכפר על חטא העגל, משיל את תכשיטי הזהב כסמל

לחרטה. "ויתנצלו בני ישראל את עדיים מהר חורב". "עדי" בהקשר זה משמעו תכשיט מזהב. המילה שמשתמשים בה בטקסט היא "ויתנצלו". אנו רואים בבירור סגירת מעגל - כאשר נטלו את הזהב, נאמר בטקסט: "וינצלו". סיפור הזהב השלישי מדגיש את הצורך במשמעת כאשר מתעסקים עם הצל. אולם זהו לא סוף הסיפור. הסיפור הרביעי נוגע למשכן ולכלים הקדושים, אשר על-פי הטקסט, נוצרו מזהב. מתברר שאין זה מספיק רק להשיל את הזהב - זו פעולה של הבדלה בלבד. רק על-ידי ההכלה של ה"צל" הזה, ניתן יהיה לבנות משכן.

דילמת הטוב והרע שהוצגה כאן רלוונטית ביותר עבור החברה הישראלית, שנדרשת להתמודד בימים אלה עם שאלה לא פשוטה עקב ניצחון החמאס בבחירות הפלסטיניות. מחד, ברור שברמה של תודעת ההבדלה, ישנן הבחנות מוסריות ברורות בינינו לבין חמאס; חייבים לזכור זאת, ולא ללכת שולל אחר הרלטיביזם המוסרי. מאידך, אנו חייבים לשאול את עצמנו: האם יש חלק כלשהו בחמאס המייצג חלק מעמנו, שנפל לתוך הצל? במונחי צל, הייתי אומר שחמאס מייצג רמה מסוימת של קשר ומחויבות לרוח שהרבה מתוכה, האוכלוסייה הישראלית איבדה. נכון שאיננו לוחמים מלחמות קודש; אך האם זה משום שאנו כה טובים, או מפני ששכחנו שיש קדושה שווה להילחם למענה? חמאס הוא אכן הרוע בדרכים רבות. יחד עם זאת, הוא יכול לייצג גם את הצל הקולקטיבי של החברה הישראלית, שהפכה שטחית ועצלה ואיבדה את הקשר שלה לאדמה, לרוח, להקרבה עצמית ולמחויבות. כמובן שאנו דוחים בשאט נפש את גישת חמאס לקדושה ולרוח. אך רק דרך השבת תחושת הקדושה והרוח שלנו, והכלתה במרקם חיינו, נוכל לבנות מחדש את משכן החזון וההתחייבות, אשר הופך את המפעל הציוני לקדוש ולא למפעל לאומני-גזעני וארכאי.