חמאס, עמונה והתנגשות התרבויות

הקרב האלים על עמונה ועלייתה של תנועת החמאס לשלטון הפלסטיני הן שתי דוגמאות בולטות של התנגשות תרבויות. תרבויות מתנגשות אינן נוטות להתפשרות, להבנת האחר ולשיתוף פעולה מכיוון שהן אקסקלוסיביות, כלומר: שרידותן תלויה בהתמודדות עם תרבויות אחרות, שונות מהן. לכן, עימות בין תרבויות מבטיח התמדה והסלמה של קונפליקט והופך את ההתנגשות האלימה לוודאית. תרבות, במובנה העמוק והמלא, היא חבילת תובנות והשקפות על החיים. תרבות מהווה צופן התייחסות לנו, לסביבה ולאחר, ובכך היא מעצבת זהות ומעניקה משמעות. היא יוצרת נאמנות, מחויבות ונכונות להקריב. במסגרת כזאת, ויתור או הבנת הזולת פירושו איבוד משמעות וטישטוש זהות, ומכאן עוצמתה ההרסנית של התנגשות כזאת.

בעמונה התנגשו תרבות שלטון החוק ותרבות המשיחיות היהודית, ואילו תוצאת הבחירות הפלסטיניות מעמידה את תרבות המשיחיות האיסלאמית מול תרבות הלאום היהודית. ארבע התרבויות השונות הללו גיבשו את עצמן כנגד האיום החיצוני עליהן. הן בנו את גאוות היחידה שלהן ואת בסיס השייכות אליהן על יסוד העמקת תחושת הכיליון. זהו מנגנון העובד בכל תרבות, אך בשעות משבר, הוא עובד שעות נוספות.

תרבות נשענת בעיקר על סמלים ועל הצהרות. היא מלהיבה ומדרבנת את חבריה בדימויים, בריטואלים וטקסים, בהכללות ותוויות ובהפשטות של מציאות מורכבת לדיכוטומיות של "אנחנו" ו"הם". כך מתחפרת לה כל תרבות בצדק ובטוהר הבלעדיים שלה כנגד העוול והרשעות הנצחיים של אויבתה. האבסולוטיות הזאת מסבירה את הנחישות של מתבצרי עמונה וההסתערות של פרשי המשטרה, את דבקות מנהיגי החמאס באי הכרת ישראל ואת עיקשות ישראל לראות בחמאס אך ורק ארגון טרור ולא נבחר ציבור לגיטימי. זהו מלכוד רב-צדדי, שבו כל תרבות מגלגלת את האשם והאחריות על זולתה. לולא היה קיים, לא היינו מגיעים לחשדנות, משטמה ולאלימות. 

התנגשות התרבויות מונעת את המאפיינים המרכזיים ליישוב סכסוכים: השיח וניצחון העמדה על פני האינטרס. שיח - האינטראקציה ההכרחית בין ברי פלוגתא על מנת להבין מהן המצוקות, מהן החששות, מה הדרישות ומה האפשרויות לתקשורת בונה וחיובית בין הצדדים - הוא חיוני וקריטי למציאת מוצא. אך כאשר כל תרבות חשה צודקת ועליונה על פני האחרת, וכשכל תרבות משוכנעת שבצדה שוכנת האמת, יצירת הזדמנות למפגש ואפשרות לדיאלוג היא מזערית. נקודת הפתיחה לשיח היא תחושת השוויון בין המתדיינים, ושוויון נבנה על כבוד וסובלנות לאחר. תרבויות במחלוקת לא נוטות לקדם תחושות כאלה.

ונניח והיה מתקיים שיח כזה, סיכוייו לשרוד ולהפוך ליעיל ומניב תוצאות היו קלושים, מכיוון שהיו מוצגות בו בעיקר עמדות ולא אינטרסים. עמדות מקבעות את הצדדים ומחסלות את היצירתיות והגמישות של יישוב הסכסוך. עמדות הן הצהרות חד-כיווניות שיעדן הוא התרסה, בעוד אינטרסים הם תקשורת דו-כיוונית שיעדה האזנה ויצירת אפשרויות. עמדות הן "אני לא זז מכאן" "אתה כן זז מכאן" "לי שייכת הארץ" "לא לך שייכת הארץ". אינטרסים מכוונים למה באמת מטריד אותך, ממה אתה באמת חושש, מה באמת היית רוצה להשיג וכיצד ניתן לשתף פעולה כך ששנינו נממש את מאוויינו. עמדות מוליכות לקיבעון; אינטרסים מובילים לחשיבה המצאתית ולתשובות אפשריות.

המעבר מעמדות לאינטרסים הוא קשה ביותר: הסגירות המגוננת של העמדות מוחלפת בחשיפה ובפגיעות של האינטרסים. כל אחת מארבע התרבויות הניצות חוששת לאבד את סיבת קיומה ומאפייניה הייחודיים באם תיכנס לשיח עם תרבות הנגד ואם תשטוח את רצונותיה האמיתיים בפניה. זה ידרוש פתיחות, כנות ואמון הדדי, זה ידרוש הקשבה והבנה לצרכי האחר. במציאות העכשווית שלנו, השלכת אבנים על שוטרים, הסתערות פרשים על מפגינים, איומי השמדה איסלאמיים וחיסולים ממוקדים, הן כנראה מטלות קלות יותר.

ד"ר מולי פלג, מרצה לתקשורת פוליטית במכללת נתניה