איוולת בת שישה חודשים

נדירים הם המקרים בהם כל הנחות היסוד של מהלך מדיני רב-משמעות, בעל השלכות אסטרטגיות מכריעות וארוכות טווח, מתגלות כמופרכות ובלתי שקולות בזמן כה קצר ובעוצמה כה גדולה, כפי שאירע במקרה ההתנתקות. ככלות הכל, המציאות השוררת כיום היא תעתיק מדויק כמעט של אזהרות המתנגדים בדבר סכנותיה, ותשליל מדויק כמעט של הבטחות התומכים בדבר יתרונותיה. חצי שנה לאחר מימושה, לא ניתן עוד לחמוק מהמסקנה הפסקנית שההתנתקות הייתה, מרגע הגייתה, מחדל טראגי ידוע מראש. אף מטרה חיובית שביצועה אמור היה להשיג, לא הושגה; כך גם שום סכנה שהביצוע אמור היה למנוע, לא נמנעה. לנגד עינינו, כל הנבואות הקודרות הולכות ומתממשות, וכל התחזיות הוורודות הולכות ומתבדות. הדבר נכון לרוחב כל קשת התחומים האפשריים: הביטחוני, המדיני, הכלכלי ואולי החשוב מכולם, הערכי-מוסרי. 

במישור ביטחוני זועקות העובדות בעד עצמן. בניגוד בוטה לתקווה שפינוי חבל עזה, החרבת מפעל ההתיישבות וסיום החיכוך בין צה"ל לבין האוכלוסיה המקומית יביאו להפסקת (או לפחות להפחתת) ירי הקסאמים מתוך השטח המפונה, הולך וגובר מטר הרקטות על יישובים ומרכזי אוכלוסיה בתוך הקו הירוק עד פאתי אשקלון, על מגוון מתקניה האסטרטגיים החיוניים. גם בלי ההודעות האחרונות של ארגוני הטרור על שיפור הטווחים ועוצמת ראשי הנפץ, ניתן היה לדעת שהרחבת קשתות הקטל והגדלת רדיוס ההרס הן בלתי נמנעות, וכך גם חשיפתם של ציבורים הולכים וגדלים לאיום ההפגזות - הפגזות שעד כה לא נשמעה שום עצה ממלכתית כיצד להתמודד עמן, זולת "חיזוק גגות".

גם שדרוג יכולת הנשק שבידי הפלסטינים היה קל לניבוי. הרי רק פתי האמין שהצבת הכוחות המצריים במקום צה"ל בגבול הדרומי של הרצועה תהווה מחסום יעיל נגד זרם הולך וגואה של אמל"ח המוברח לתוך החבל המפונה, כזה שלדעת מומחים, עלול להפר את האיזון האסטרטגי. כתוצאה מההסתלקות מציר "פילדלפי", לאור אותה השערה תימהונית שחיילים ערבים יתעמתו בנחישות מול הפלסטינים כדי להגן על היישות הציונית - נחשף הגבול המערבי של הנגב מהרצועה ועד אילת, גבול ארוך ובעל אמצעי אבטחה דלים יחסית, לחדירות חבלניות של קבוצות טרור, שיכולות לעבור כעת לשטח סיני בקלות יתרה.

במישור המדיני התמונה קודרת לא פחות. רבים הזהירו שההסתלקות מעזה תחזק את מעמדם של הקיצונים מקרב הפלסטינים. לעומתם טענו אדריכלי ההתנתקות, שהדבר יחזק דווקא את אבו-מאזן והמתונים. הגיעו הבחירות ברשות, ועמן ההכרעה: "בעיניהם של יותר מ-80% מהציבור", הסביר הסוקר הפלסטיני, ד"ר חליל שקאקי, "ההתנתקות מייצגת את ניצחון ההתנגדות המזוינת". זוהי בשורה גרועה עבור כל מי שסבור כי ניתן להגיע להסדר עם הפלסטינים באמצעות מו"מ, וגם עבור מי שסבור שלא. למי שהאמין בהסדר - כל שלטון פלסטיני עתידי יתקשה מעתה להציע תמורה כלשהי במו"מ עם ישראל; ולמי שלא האמין - כל שלטון ישראלי עתידי יתקשה עד מאוד לאלץ את הפלסטינים בכוח הזרוע לנטוש את דרך האלימות והאיבה, שבעיני רובם, היא היחידה שהוכיחה עצמה.

אך דבר לא ממחיש את הכישלון הצורב יותר מהצהרותיו של אולמרט עצמו וסיבוב הפרסה הדרמטי שהוא נאלץ לבצע בתוך יום. עד לפני שבועות ספורים, התפאר ב"תהליך ובאופק המדיני" שיצרה ההתנתקות. וראה זה פלא, מיד לאחר ניצחון חמאס - שהוא התולדה האמיתית של הנסיגה - שינה לפתע ממלא-המקום את נימתו. פתאום תהליך מדיני - יוק; אופק מדיני - נאדה. כעת "אין פרטנר" ו"אין עם מי לדבר". וזה קרה ממש למחרת הנאום בכנס הרצליה.  

גם במישור הכלכלי נראה שכל התחזיות יתבדו. כזכור, תומכי הפינוי הבטיחו כי שלל המשאבים, שישתחררו כביכול כתוצאה מסיום נטל הכיבוש, יהיו זמינים לשיפור התשתיות, לביעור העוני ולפיתוח אזורי הספר. אולם ככל שעובר הזמן, הולכות ומתבררות העלויות העצומות הכרוכות ביישום ההתנתקות ובהתמודדות עם השלכותיה. מול מטחי הקסאמים על יישובי עוטף עזה, גוברות גם הדרישות למיגון הבתים החשופים. עם שיפור טווח הרקטות ויעילותן, יתרחב גם מעגל היישובים הזקוקים ל"חיזוק גגות".

בנציבות המים מזהירים שההתנתקות יצרה איומים חמורים על משק המים הלאומי, כגון הזרמת מי ביוב מעזה, שעלולים לשתק את מתקן ההתפלה באשקלון. עוד חוששים כי שאיבה בלתי מבוקרת בצפון השומרון תביא לעליית המליחות ומידבור של האזור כולו (היינו העמקים הצפוניים בתוך הקו הירוק), תפגע באיכות חיי התושבים, תחסל את החקלאות ואת התיירות ותפרק את המסגרות ההתיישבויות שמייחדות את האזורים הללו. התמודדות עם אותם איומים תחייב, לפי נציבות המים, השקעות של מיליארדים.

לכל אלה יש להוסיף את המיליארדים של עלות הפינוי עצמו; את המשאבים הנחוצים לבניית המגורים החלופיים וליצירת מקורות פרנסה; את אובדן התפוקה מהרס קהילייה יצרנית ותורמת והפיכתה לחבורה הלומה ונתמכת; את ההוצאות עבור אמצעי התרעה ואבטחה בגבול הנגב המערבי; ואת הוצאות הביטחון שלא נחסכו, אלא רק תועלו לאיומים החדשים שהולידה ההתנתקות - למשל "גל הטרור הגואה" ו"המוטיבציה להוציא פיגועים", מפניהם הזהיר השבוע שר הביטחון. כמובן, לא צריך להיות פרופסור לכלכלה (או ראש הקתדרה לגיאו-אסטרטגיה) כדי להבין שכל שקל שמוזרם לכיסוי העלויות החדשות שיצרה ההתנתקות, יבוא על חשבון המשאבים למלחמה בעוני, לפיתוח הנגב (המופגז) ולבניית תשתיות.

במישור הערכי - הפגיעה הקשה והמתמשכת ביותר של ההתנתקות היא באתוס הציוני-הלאומי. נפל דבר באפיון ייעודם של כוחות הביטחון של המדינה היהודית. במקום ההכרה בחובה להשליך את נפשם מנגד כדי להגן על יהודים באשר הם יהודים, נצטוו החיילים והשוטרים להשליך יהודים מבתיהם, כדי לפייס את מבקשי נפשם. בהתנהגותה זו, השמיטה המדינה מתחת רגליה כל יסוד לתביעה מוסרית כלפי העולם, שלא להפקירה לטובה אויביה. שהרי אם הייתה מוכנה להסיר את תמיכתה במתיישבים ולהפקירם כדי לפייס את האויב, על איזה בסיס מוסרי תדרוש מהעולם, ובעיקר ממדינות המערב, לא להסיר את התמיכה בה ולא להפקירה כדי לפייס את העולם הערבי והמוסלמי? זאת ועוד: אם הפקירה המדינה את פילדלפי - "הכרח ביטחוני קיומי", שלוחמים כה רבים חירפו נפשם בהגנה עליו - מדוע יאמינו לה בעתיד, כשיידרשו לסכן את חייהם בהגנה על אינטרס חיוני אחר?

ד"ר מרטין שרמן, החוג למדע המדינה באוניברסיטת תל-אביב