אשה ערבייה - לא במפלגתנו

האשה בחברה הערבית בישראל היא קורבן כפול למדיניות האפליה: ישראל מפלה אותה לרעה משום שהיא ערבייה, והחברה הערבית השוביניסטית משלימה את המעגל. מנהיגות הציבור הערבי בישראל, שדורשת שיווין מהמדינה לערבים הפלסטינים החיים בישראל, מנציחה במודע או שלא במודע את האפליה נגד החצי השני, קרי: האשה.

המפלגות הערביות, שהחליטו להתמודד בבחירות הקרובות לכנסת, לא מצאו לנכון לשבץ אשה ערבייה במקום ריאלי, מה שמלמד כי הן עדיין רואות בה כוח אלקטוראלי ותו לא. המנהיגות הערבית לא הפנימה כנראה את העובדה שהשיווין מתחיל בבית. היא לא שמעה שבגרמניה נבחרה אשה לתפקיד הקנצלרית. סביר גם להניח שראשי המפלגות הערביות לא יחסו חשיבות לעובדה שבצ'ילה נבחרה לאחרונה אשה להנהגת הרפובליקה באמריקה הלטינית, וכך גם בליבריה האפריקנית.

חברה אשר מתיימרת להיות מודרנית איננה יכולה בשום צורה ואופן להתעלם מהמרכיב הנשי. אבל מאז קום המדינה לא הצליחה אשה ערבייה להיבחר לכנסת מטעם רשימה ערבית. במועצות המקומיות הערביות ניתן לספור חברות בודדות. לשיטתם של המנהיגים, האשה הערבייה אינה בשלה להוביל; היא תישאר לכל היותר מובלת.

מצער עוד יותר שהאשה הערבייה לא נלחמת על זכויותיה בתוך החברה: עאידה תומא-סולימאן, פעילה פמיניסטית פעלתנית מאוד, הכריזה כי תתמודד על מקום ברשימת חד"ש לכנסת. ביום הדין - מסיבות שונות ואולי גם משונות - הודיעה הגברת תומא-סולימאן כי היא מוותרת על ההתמודדות, ובכך הכניסה לעצמה ולמגזר הנשים שהיא מייצגת גול עצמי. חנין זועבי דווקא התמודדה על המקום השלישי בבל"ד, אבל הפסידה לח"כ ואסל טהא.

ואולי אין נשים מתאימות למעמד הזה מקרב החברה הערבית בישראל? התשובה היא לאו מוחלט. החברה הזו הצמיחה נשים חזקות ואינטליגנטיות בזכות עצמן, אולם הפלא והפלא - דווקא המנהיגים הערבים העלימו מכך עין, ולא העניקו להן הזדמנות להוכיח את עצמן. האבסורד מתגלה במלוא עוצמתו כאשר אנחנו מזכירים לעצמנו כי דווקא מרצ שברה את הטאבו בבחירות לכנסת ה-14, והכניסה את חוסנייה ג'בארה לפרלמנט הציוני. אך גם התקדים הזה לא העיר את המנהיגות הערבית, ולא היווה קטליזטור להתעוררות והענקת הזכות האלמנטרית הזאת הלכה למעשה גם לנשים.

הבעיה קיבלה משנה תוקף כאשר נדיה חילו הצליחה להתברג למקום ה-15 ברשימת העבודה לכנסת, שהוא לפי כל הסקרים ריאלי. כיצד נסביר לעצמנו ששוב מפלגה ציונית מעניקה את השוויון המיוחל לאשה הערבייה, ואילו אנחנו ממשיכים להתעלם ממנה? המפלגות הערביות מכריזות הלא שקיימים שני אלמנטים המסכנים אותן, ומאיימים להשאירן מתחת לאחוז החסימה: אחוז הצבעה נמוך בקרב הערבים, וחדירת המפלגות הציוניות ליישוביהם. אז הנה שאלה שאין לנו מענה עליה: כיצד נשכנע את האשה הערבייה שלא להצביע למפלגת העבודה, שעשתה את מה שלא עשו המפלגות הערביות בנוגע לנשים?

אי שיבוץ אשה במקום ריאלי ברשימות הערביות היא תעודת עניות למפלגות ולחברה הערבית על כל מרכיביה, והגיע הזמן לשנות את העוול הזה.

זוהיר אנדראוס, עורך העיתון ערבי-הישראלי "כל-אלערב"