האמנים הם השגרירים האמיתיים
אוליבייה פואברה ד'ארבור, העומד בראש האגודה הצרפתית לפעילות אמנותית, תוקף את מדיניות התרבות של ישראל, ש"לא משתמשת מספיק בתרבות כזרוע דיפלומטית וכאמצעי הסברתי שיסייע לה להתחבב על העולם"
מערכת היחסים בין צרפת, תחת ממשל שיראק, לישראל, תחת ממשל שרון, ידעה עליות ומורדות. ביולי 2004 הצהיר ז'אק שיראק כי ראש ממשלת ישראל אינו רצוי עוד בצרפת. ההצהרה הבוטה הגיעה כתגובה להצהרה בוטה לא פחות של אריאל שרון שקרא ליהודי צרפת לעלות לישראל בכדי להגן על עצמם מפני גל האנטישמיות שפקד את המדינה. ארגוני הקהילה היהודית בצרפת נרעשו וטענו כי שרון עבר את הגבול אך כעסו גם על תגובתו של שיראק. הזירה הפוליטית סערה. הזרועות הדיפלומטיות של שתי המדינות עבדו שעות נוספות בכדי להרגיע את הרוחות ובסופו של דבר, בין היתר בזכות ביקורו המוצלח במיוחד של שרון בארמון האליזה בשנה שעברה, נרשם עידן חדש של דיאלוג פוליטי פרודוקטיבי בין שתי המדינות. לצד נושאים מדיניים וכלכליים שעל סדר היום, הונח על השולחן גם נושא חיזוקם של הסכמים בילטראליים בתחום המדע, החינוך והתרבות.
כחלק מהרצון לחזק את הקשרים בין המדינות, הוחלט לקיים בישראל החל מחודש מאי הקרוב עונה צרפתית שתכלול שורה ארוכה של אירועי תרבות. התכנית, שתקרא Voila!, נבנתה במשותף על ידי נספחות התרבות בשגרירות צרפת בישראל והנהלת האגודה הצרפתית לפעילות אמנותית (AFAA) הפועלת בראשותו של אוליבייה פואברה ד'ארבור ובשירות משרד החוץ הצרפתי.
בראיון ראשון ל-ynet אומר פואברה ד'ארבור, הנמצא בימים אלה בביקור הכנה בישראל: "חשבנו שכעת, כשהיחסים הדיפלומטיים בין צרפת לישראל טובים והאינתיפאדה נרגעה, הגיע הזמן לחזק גם את מערכת היחסים התרבותית בין המדינות שבעינינו אינה מספקת". יריית הפתיחה תתקיים ב-16 במאי, במופע פירוטכני ענק על חוף ימה של תל אביב בביצוע קבוצת F, שעמדה מאחורי מופע הפתיחה של האולימפיאדה באתונה ומאחורי אירוע המילניום במגדל אייפל בפריז.
התכנית הצרפתית, שתתקיים בעיקר בתל אביב ובירושלים, תחשף במלואה במסיבת עיתונאים חגיגית שתיערך באפריל הקרוב, אך לעת עתה מבטיח פואברה ד'ארבור כי מדובר ברשימת אירועים שבהחלט שווה לחכות להם. "בשבוע שעבר קיבלנו את אישורו של המעצב כריסטיאן לה קרואה לקיים בישראל לראשונה תערוכת ענק של תלבושות שיצר בין היתר להפקות תיאטרון של פיטר ברוק. בתחום המחול נשתף פעולה עם מרכז סוזן דלל ופסטיבל ישראל בהבאת להקת הבלט של מרסיי. גם תכנית המוזיקה שלנו מאוד אמביציוזית אבל אני מעדיף בשלב זה שלא לפרט, גם מפני שלא כל החוזים נחתמו וגם מפני שבמקרים מסוימים אנחנו צריכים לשכנע אמנים שעדיין חוששים להגיע לישראל".
"לא צריך לפחד מאמירות ביקורתיות"
האגודה הצרפתית לפעילות אמנותית, שבראשה עומד בעשור האחרון פואברה ד'ארבור, הוקמה בשנות העשרים של המאה הקודמת ונחשבת לסוכנות התרבות הוותיקה ביותר בעולם. אחריה הוקמו ארגונים כמו המועצה הבריטית לתרבות, מכון גתה הגרמני ומכון סרבנטס הספרדי. "אנחנו גוף עצמאי שמתוקצב בחציו על ידי משרד החוץ הצרפתי ובחציו על ידי מקורות מימון בסקטור העסקי וברשויות מקומיות שהפכו בשנים האחרונות למשמעותיות בהרבה מבחינת יכולותיהן הפיננסיות מאשר משרד התרבות", אומר פואברה ד'ארבור. כיום עובד הארגון ב-150 מדינות ומפעיל כ-3000 פרויקטים תרבותיים בשנה. "למעט אירן, אין כמעט מדינות בהן אנחנו לא עובדים", הוא מציין.
מטרת האגודה לייצא תרבות צרפתית לעולם ולייבא לצרפת תרבות זרה כחלק מחילופי תרבויות. בשנת 1998, עם חגיגות היובל למדינת ישראל, ארחה צרפת עונה ישראלית עשירה ובקרוב, מקווה פואברה ד'ארבור, תשוחזר ההצלחה. כמי שכתב עד היום שבעה רומנים עליהם הוא חתום ועוד חמישה ספרים שכתב בשיתוף עם אחיו, פטריק, ממגישיה הותיקים של רשת הטלוויזיה TF1, בכוונתו של פואברה ד'ארבור לשים דגש מיוחד על הספרות הישראלית בצרפת.
"הייתי רוצה שישראל תהיה אורחת הכבוד בסלון הספרותי בפריז שיתקיים בשנת 2008. זהו בעצם שוק הספרים הגדול ביותר באירופה אחרי פרנקפורט והרעיון הוא לקיים הומאז' משמעותי ליצירה הספרותית הישראלית במהלכו", הוא אומר ומוסיף, "אין ייצוא ללא ייבוא, חייבת להיות הדדיות וזה נכון גם לנושא התרבות ובעיקר כשמדברים על חילופי תרבות בין ישראל לצרפת בגלל היחסים המיוחדים של שתי הקהילות. תרבות מחברת בין אנשים. מאוד הייתי רוצה שישראל תקיים עונה ישראלית בצרפת אבל בשביל זה צריך גם את עזרתכם".
נדמה לי שאתה מדבר על חיבור תרבותי שקיים בין הקהילה היהודית בצרפת לבין ישראל. עד כמה הפעילות שלכם נוגעת למה שקרוי "צרפת העמוקה", זו שמחוץ לפריז ואינה חלק מהקהילה היהודית?
"קחי אותי כדוגמה. נולדתי במזרח צרפת בשנת 1958, בן למשפחה בורגנית, שגדל על המיתוס הישראלי. ההורים שלי, שאינם יהודים אלא קתולים מלידה וחילונים מוחלטים, השתייכו לשכבה רחבה של משפחות שהיו נוסעות באופן קבוע לישראל, שהיתה בזמנו יעד מאוד פופולארי במילייה שלהם. היתה הערצה רבה כלפי המדינה שנוצרה במאמץ כביר וכלפי כל אותם שחוו את טראומת המלחמה, שרדו וקמו ממנה. ברור שזו אינה 'צרפת העמוקה' אבל מדובר בכמה מיליוני אנשים שאינם חלק מהקהילה היהודית ושיש להם השפעה לא מבוטלת בצרפת. סביר להניח שצעירים מוסלמים בפרברי פריז לא מכירים את ישראל וככל הנראה גם לא מעוניינים להכיר, אבל כיום באליטה הפוליטית והכלכלית ובקרב האינטליגנציה יש רוב שמחזיק ביחס חם גם אם ביקורתי כלפי ישראל, ממש כשם שאצלכם מתקיימת למרבה השמחה מערכת יחסים ביקורתית עם צרפת. אני מאוד קשור למדינה הזו מסיבות אישיות, מה שלא מפריע לי לבקר אותה, ובכל זאת צריך להכיר בכך שישראל היא מדינה מזערית שמחזיקה בכישרונות יוצאים מהכלל. בין 20 הכותבים הטובים בעולם יש לכם את גרוסמן ועוז, סופרים שנערצים עלי. גם בתחומים אחרים הנוכחות שלכם יוצאת דופן אם בקולנוע או באמנות הפלסטית, המוזיקה והמחול".
היחס החם שלך כלפי ישראל ברור. פחות ברורה הביקורת, תוכל להרחיב?
"אני מדבר על היחס לתרבות. אני חושב שישראל לא משתמשת מספיק בתרבות כזרוע דיפלומטית וכאמצעי הסברתי שיסייע לה להתחבב על העולם. השגרירים הטובים ביותר שלכם הם לא הדיפלומטים אלא האמנים ואנשי התרבות שלכם שהם שם דבר בעולם. יש לי תחושה שבממשלה שלכם, הנוכחית כמו בממשלות העבר, לא מבינים את זה.
"מאוד הכעיסה אותי למשל ההתייחסות של ישראל להכרזה של אונסק"ו בנוגע ל"רבגוניות תרבותית" (Cultural Diversity). זו היתה הכרזה בעלת משמעות רבה שעליה חתמו לפני מספר חודשים אנסמבל המדינות שחברות באו"ם למעט ישראל וארה"ב. הרעיון הכללי דיבר על כך שבעידן הגלובליזציה שמאיימת באוניפורמיות ואיבוד הזהויות יש צורך לשמר את השוני התרבותי ולהגן בעיקר על מדינות קטנות. יש איום גדול שהזיכרון היצירתי של מדינות קטנות יאבד וזה נכון גם לגבי ישראל. כאמור, אנסמבל המדינות חתם על כך שהמדינה חייבת להגן על תרבותה ועל מגוון התרבויות שבתוכה ומחוצה לה. ישראל הצביעה נגד ודי מדהים אותי שהדבר לא נכתב ולו בשורה בעיתונות המקומית. זה נושא שזכה לסיקור נרחב בעולם ועורר מהומה רבה כיוון שבסופו של דבר ההסכם הזה ימנע בעתיד מונופוליזם תרבותי. מאוד הפתיע אותי לגלות שישראל החליטה לתמוך בעמדת ארה"ב בעניין זה בלי לחשוב פעמיים בניגוד לכל שאר העולם. חמור בעיני שישראל הצביעה נגד רק על מנת לתמוך בעמדת ארה"ב, חמור לא פחות שהעיתונות הישראלית לא סיקרה את הנושא בכלל".
הכל מתחיל ונגמר, אני משערת, ביחס של המדינה לתרבות. באונסק"ו קבעו שתקציב תרבות במדינות מתוקנות יעמוד על לפחות 1% מתקציב המדינה כשישראל מקצה לתרבות 0.2% בלבד מתקציבה. בצרפת היחס שונה.
"בעיני זו טעות חמורה. נכון שבצרפת לאורך מאות בשנים אנחנו מאמינים, לפעמים בארוגנטיות מסוימת, שעל מנת לכבוש את העולם ברעיונות ובאידיאולוגיות חייבים להשתמש בתרבות. אדית פיאף, שארל טרנה, איב מונטאן וקתרין דנב עשו בשביל הדימוי של צרפת הרבה יותר מכל מדינאי. כך גם הבשמים והאופנה הצרפתית, פיקאסו ואמנים אחרים. אנשים לא זוכרים מי הנהיג את צרפת בשנות העשרים אבל כולם יודעים שבפריז ישבו באותן השנים בבתי הקפה פיקאסו, שאגאל, מאטיס וכל אותם שיצרו את המיתוס של פריז.
"אנחנו נמצאים בעידן שבו התקשורת שולטת ולכן לא להשתמש בתרבות כמתודה תקשורתית זה כשלון. זה האינטרס של ממשלת ישראל ומדינת ישראל לגרום לעולם להבין שזו מדינה עשירה ביצירה. לא צריך לפחד מאמירות ביקורתיות של אמנים ישראלים בחו"ל. אצלנו לעתים רחוקות תשמעו אמנים שמדברים בשבחם של שיראק או ז'וספן ובכל זאת אין כמו האמנים והיוצרים לסייע לתקשר מדינה. חבל שאתם לא מודעים לזה יותר. לנו ברור שהדיפלומטיה אינה נעשית רק באמצעות דיפלומטים ואנשי עסקים אלא גם בעזרת התרבות.
"ההתייחסות של העיתונות הצרפתית לישראל סובבת סביב שני נושאים - מדיני ותרבותי. בתקופה האחרונה דיברו על ישראל בהקשר ל'אור' של קרן ידעיה, 'ללכת על המים' של איתן פוקס, 'לקחת אשה' של שלומי ורונית אלקבץ, 'לך תחיה ותהיה' של ראדו מיכאיליאנו ו'הכלה הסורית' וכמובן גם "אזור חופשי" של עמוס גיתאי. 'ללכת על המים' ו'לך תחיה ותהיה' מועמדים לפרסי הסזאר הצרפתי. רק בשבוע האחרון נכתב ב'לה מונד' על אהרון אפלפלד, דוד גרוסמן, אתגר קרת, א.ב יהושע, אלונה קמחי, סייד קשוע ובתיה גור. זו רק דוגמה קטנה לכך שניתן לתקשר את ישראל גם בצורה אחרת מהדיפלומטיה המקובלת. דרך אמניה ואנשי התרבות שלה, ישראל יכולה להציג את עצמה בפירוש כחממה ליצירה ולמחשבה, כמדינה דמוקרטית שמאפשרת לאנשים שחיים בה להביע עמדות שונות".
