שלושה מותחנים לימים החמים

האם המותחן הוא ז'אנר ספרותי רציני או טקסט בידורי השייך לתרבות הפופולרית? למרבה הפלא, גם בעידן שבו הבחנות מסוג זה הולכות ומטשטשות עדיין מטרידה השאלה הזו את השיח הספרותי. ולמען האמת, אם רוצים לומר משהו על המותחן, לא בטוח שצריך לגייס לשם כך את אותו ארגז כלים שנושא עמו המבקר דרך קבע.

"מותחן" הוא כמובן תרגום של thriller"". אבל בניגוד לעברית שבה המשמעות "גרה את הסקרנות, עורר יצרים או חשק" (מילון אבן שושן) היא בהשאלה בלבד, פירושו הישיר של הפועל האנגלי thrill הוא ריגוש. מטרת הטקסט ,איפוא, לייצר את רטט ההתרגשות שמקורו באותה פעולת מתיחה שמפעיל "המותחן" על הקורא. בניגוד לספרי הבלשים שמהם התפתח, המותחן חסר את החוקים הנוקשים של הבלש ואינו מקפיד על מבנים קבועים - למשל, יש בו לרוב גיבורים רבים (ולא בלש אחד ושורת חשודים בפשע), ופותר התעלומה הוא פעמים רבות דווקא האיש הפשוט שנקלע לתסבוכת לגמרי במקרה. ובכל זאת, נראה כי ניתן לשאול כמה כלים מארגז הביקורת של הסיפור הבלשי גם לטובת הביקורת על המותחן.

מהו מותחן טוב?

על-פי ההגדרה, מותחן טוב אמור לעורר בקורא את הריגוש המותח שלא יאפשר לו להניח את הספר מן היד וידביק אותו לכורסא עד שישלים את הקריאה בנשימה אחת. מה עוד הופך מותחן לטוב? במאמר של דן מירון על בלשים בספרות הישראלית שהתפרסם בגיליון החדש של כתב העת הו! ובאתר זה, מסביר מירון, בין השאר, כי "הרומן הבלשי הטוב נכתב על-ידי סופר היודע בדיוק את מידת העיבוי האנושי והתיאורי שהוא רשאי לטפול על גבי התחבולה העלילתית מבלי לשבש את פעולתה. עיבוי יתר, כלומר ניסיונות 'להרחיב' ברומן הבלשי ייצוג של מרכיבים שאינם תורמים להפעלתה היעילה של התחבולה, תובע כמעט תמיד מחיר גבוה עד בלתי-קביל. בייחוד מסוכן הפיתוי להאיר באמצעות הרומן הבלשי בעיות חברתיות(...) כיסוי התחבולה (על ידי דמויות מאופיינות היטב, רקע פרטני וכו') עלול להכביד עליה ולעכב את הפעלתה כמין מלכודת עכברים מבריקה ומשומנת קפיצים".

דברים אלו תקפים בז'אנר המותחנים אפילו יותר מאשר ברומן הבלשי. מותחנים המרחיבים יתר על המידה בפסיכולוגיה של הדמויות, או מנסים לשטוח באמצעות עלילת המתח משנה חברתית או תיאוריה כלשהי יוצאים תמיד כששכרם בהפסדם. מעבר לעיכוב מיותר של עלילת המתח, במותחן, ניסיונות העיבוי הללו הם כמעט תמיד שטחיים ומגוחכים.

הנה איפוא סקירה קצרה של שלושה מותחנים שנקראו בסופה החורפית שפקדה בשבוע שעבר את תל-אביב, ולכן זכו ראשית לכותרת האטרקטיבית "שלושה מותחנים לסוף החורף". אבל כמו תמיד, בארץ שלנו הכל מתהפך בדקה, ונוכח הימים הבהירים שפוקדים אותנו החלטנו לבשר איתם על התקרבות האביב: "שאטר איילנד", מאת דניס ליהיין, שכתב את "מיסטיק ריבר"; "רצח באמאגנסט" מאת מארק מילס, מחזאי ותסריטאי ("שבועת השחקנים") המתגורר בלונדון; ואי אפשר בלי "אל תגלה", רב המכר האחרון של הרלן קובן. את שלושת המותחנים קראתי בהנאה מרובה, ושלושתם מומלצים, מי יותר, מי פחות, לחובבי הז'אנר וגם לקוראים כמוני שמציצים בו מפעם לפעם.

"שאטר איילנד": סוף מבריק

בראשית שנות החמישים שאטר איילנד היה אי קטן עם בית חולים לעבריינים חולי נפש. תפאורת הרקע הזו, כבר היא מגרה את הדמיון ומעוררת עקצוצי התרגשות אפלים. מרשל טדי דניאלס, הגיבור, מגיע אל האי בחברת שותפו לחקור את היעלמותה המסתורית של אחת החולות שהטביעה את שני ילדיה, אולם עד מהרה מתגלה כי באי מתרחשים דברים אפלים, ובעצם גם מניעיו של המרשל אינם בדיוק טהורים.

המתח בסיפור נשען על המאבק בין מרשל דניאלס לפסיכיאטרים באי, וסופו מבריק ומפתיע ורק עבורו שווה לקרוא את הספר הזה. ליהיין מנסה לומר דבר או שניים על היחס האכזרי שזכו לו חולי נפש בעבר ועל ההגמוניה הפסיכיאטרית וסכנותיה. תסריטי אימה כאלה, מעין גרסת המותחן ל"קן הקוקיה" של קן קיזי, גם אם אינם אפקטיביים עוד כיום ויש בהם אפילו משום אנכרוניזם, דווקא משרתים לא רע את העלילה המותחת.

"רצח באמאגנסט": רציני ועשיר

"רצח באמאגנסט" מתרחש פחות או יותר באותה תקופה. אמאגנסט היא עיירת דייגים קטנה על חופי לונג איילנד. יום אחד

מושה קונרד לבארד, דייג נאה וגיבור מלחמה מתוסבך, את גופתה של צעירה עשירה ויפהפייה מן הים. הצעירה הזו, מתברר בהמשך, אינה אלא אהובתו הסודית. השוטר טום הוליס, גיבורו השני של הספר וגבר מתוסבך בפני עצמו, חוקר את מקרה הטביעה ומבין מהר מאוד שמדובר ברצח. לבארד המסוקס מנסה בינתיים לפענח בעצמו את התעלומה ואף לנקום ברוצחים.

ספרו של מילס הוא הפחות טוב מבין השלושה, מפני שפרשיית הרצח נדחקת בו לשוליים. "רצח באמאגנסט" נופל בפחים שעליהם הצביע מירון: מילס מעמיס על עלילת המתח אינספור פרטים שאינם חיוניים לה - החל מתיאורים מפורטים של הווי הדייגים ועד להיסטוריה של העיירה ושל הגיבורים. באנגלית נקרא הספר פשוט "אמאנגנסט", ואולי הניסיון לשווק אותו בעברית כספר מתח, בתוספת המילה "רצח", שגוי מיסודו. בכל אופן, רוב הזמן נבלעת התעלומה בתוך עלילת רומן שגרתית למדי, גם אם ציורית וכתובה היטב. פתרון התעלומה בסוף הספר צפוי ולא מאוד משכנע, ולמרות כל זה, זהו הספר הרציני והעשיר מכל השלושה ונעים לבלות במחיצת הדמויות המאכלסות אותו.

"אל תגלה": הכי מהוקצע

המותחן הטוב והמהוקצע ביותר הוא כמובן "אל תגלה" של הרלן קובן. כל הגורמים המחלישים את המתח בשני הספרים

הקודמים נעדרים מהמותחן המהודק, האינטנסיבי והמצוין הזה. ליהיין נעזר בתפאורת המשוגעים כדי ליצור בקורא סקרנות לקראת ההתרחשות, מילס משיט אותו מאוד באיטיות אל תוך התעלומה, אולם אצל קובן הקורא נזרק אל תוך האקשן והמתח כבר בעמודים הראשונים. הפעם אין בעלילה שום פרט מיותר - בדיוק מה שאנחנו צריכים כדי לקרוא בנשימה אחת סיפור מתח טוב.

אליזבת, אשתו ואהובתו מילדות של טום, נרצחת לילה אחד בידי רוצח סדרתי אלים. כך לפחות מאמין טום במשך שנים, אולם יום אחד הוא מקבל מסר הרומז שאליזבת עדיין בחיים. הספר עוקב אחר הניסיון של טום לפגוש שוב את אהובתו. לא בית משוגעים ולא עיירה ציורית "סחופת רוחות", אלא שני אוהבים שרוצים לשוב ולהיפגש וכל השחיתויות והאלימות הקושרים את אלה המנסים להפריד ביניהם. הרוצח הקוראני המצמרר אריק וו, המוכר מהספרים הקודמים, גם הוא כאן. הטוויסט בסוף מאכזב למדי ואולי אפילו מיותר, אולם במקרה הזה, חוויית הקריאה של הספר כולו מחפה על כך. קריאה מהנה.

• "שאטר איילנד" מאת דניס ליהיין, מאנגלית: ערן שדה, הוצאת זמורה ביתן.
• "אל תגלה" מאת הרלן קובן, תרגום: ירון פריד, הוצאת ידיעות אחרונות וספרי חמד.
• "רצח באמאגנסט" מאת מארק מילס, תרגום: נועה בן פורת, הוצאת אריה ניר.