תיאטרון האבסורד
ליצנים הם מראה נדיר במחנה הפליטים ג'נין. השבוע הם היו שם כדי לחגוג עם ילדי המחנה את פתיחת תיאטרון "אל חוריה", שהקים ג'וליאנו מר ח'מיס לזכר אמו, ארנה. המבוקש זכרייה זביידי, מתלמידיה של ארנה, ליווה את הפתיחה. וגם טלי פחימה שלחה ברכות מהכלא
בלב לבו של מחנה הפליטים בג'נין נפתח השבוע תיאטרון "אל חוריה". יש משהו סוריאליסטי בתיאטרון הנושא את השם "חופש" וכלוא בו בזמן בלב מחנה של אוכלוסיה אזרחית, סגור ומכותר. מצד שני, אין יותר מהאמנות, הדמיון - ויש שיאמרו הדת - כמפלט משחרר שמאפשר לרוח להתעלות מעל לקיום היומיומי הבלתי נסבל בג'נין.
בכניסה לעיר ג'נין מביטים מכל קיר פניהם של בכירים שחוסלו, כמו שייח יאסין ועבד אל עזיז רנטיסי, לצד שאהידים מרצון או שלא מרצון. כרזות השוהדה וציורי הקיר המעטים בהם נראים עצי שקד בתפרחת לבנה ונהרות שעל גדותיהם מטיילות נשים לבושות גלביות ועטויות רעלה, הם טפטופי הצבע היחידים במקום הדהוי הזה.
מרחק דקות ספורות משם, במחנה הפליטים, נמצא המבנה הזמני של התיאטרון שהוקם בהשראת פרויקט בתי הילדים שייסדה בג'נין ארנה מֶר ח'מיס, במטרה לתת מענה למערכת החינוך הרשמית שקרסה.
"אין חופש ללא ידע. אין שלום ללא חופש והשלום והחופש הם בלתי נפרדים", אמרה ארנה ועשתה עד שנכנעה למחלת הסרטן בשנת 1995. במערך החינוך שהקימה השתתפו עשרות ילדים בשיעורי אנגלית, מתמטיקה וגם מוזיקה, ציור ותיאטרון. פעילותה זו זיכתה אותה בשנת 1993 בפרס הנובל האלטרנטיבי מטעם הפרלמנט השבדי. עם מותה ובעקבות התחממות הגזרה בשל האינתיפאדה, פסקו מפעילות מרכזי הילד שהקימה והותירו אחריהם חלל פעור.
בשנת 2002, עם שוך הקרבות בג'נין והסרת הסגר הישראלי, חזר למחנה בנה של ארנה, השחקן ג'וליאנו מר ח'מיס, לראשונה מאז מות אמו, במטרה להתחקות אחר גורלם של הילדים ומצא את צלקות האינתיפאדה: יוסף ונידאל ביצעו פעולת התאבדות במרכז מסחרי בחדרה, אשרף נהרג מאש צה"ל במהלך מבצע חומת מגן, עלאא, שהפך לאחד ממנהיגי "גדודי חללי אל אקצה", מצא את מותו בקרב. זכריה זביידי, שעל גג בית אמו הקימה ארנה את התיאטרון הראשון בג'נין, הפך למפקד "גדודי חללי אל אקצה", המבוקש על ידי ישראל ולאחת הדמויות הנערצות במחנה.
המפגש המחודש תועד בסרט "הילדים של ארנה", שזכה בין היתר בפרס המבקרים הבינלאומי בפסטיבל HotDocs בקנדה ועורר את סקרנותם של האמן דרור פיילר ופעיל השלום השבדי ג'ונתן סטנזק. השניים, פעילים בעמותת "יהודים אירופים למען שלום צודק", החליטו לרתום את מר ח'מיס להקמה מחודשת של התיאטרון ובתי הילד, וגייסו תרומות לטובת הפרויקט. הכסף שגויס עד כה - בין היתר מהכנסות הסרט "הילדים של ארנה" – זעום, אבל בג'נין גם המעט הוא הרבה.
תיאטרון התקווה
שעתיים לפני אירוע הפתיחה מתקהלים עשרות ילדים סקרנים בכניסה לתיאטרון. מר ח'מיס מתרוצץ ממקום למקום מוטרד, מוודא בפעם המי יודע כמה שהכיסאות במקום, שמערכות ההגברה והתאורה עובדות ושמאווררי התקרה פועלים. הוא לוחץ את ידיהם של מכובדים - מושל מחוז ג'נין, ראש ועד המחנה והממונה על השירותים החברתיים - שמגיעים לברך וחוזר לחלק הוראות. מתפנה להחליף מילים עם פרופסור אבי עוז, חבר מועצת הנאמנים של התיאטרון, ומתעדכן בשלומה של טלי פחימה, ששלחה ברכות מהכלא. פחימה, שתמונותיה נתלו על קירות התיאטרון לצד תמונותיה של ארנה, נוכחת בנפקדותה. "היא בבית סוהר קטן ואנחנו פה, בבית סוהר גדול", אומרים נציגים מקומיים של סוכנות ידיעות זרה שמסקרים את האירוע.
"זו שותפות שווה בין יהודים, ערבים, נוצרים ומוסלמים, ולכן לא מפתיע שפוסטרים של טלי פחימה תלויים על הקירות", אומר מר ח'מיס, "לא מדובר פה בפילנתרופיה או בעבודה סוציאלית, אלא בעשייה משותפת של חברים לאג'נדה שכוללת חינוך, תרבות ומאבק לשחרור".
הקמת התיאטרון עוררה לא מעט ויכוחים בקרב תושבי המחנה. "יש קבוצות שמתנגדות לשיתוף פעולה עם זרים", אומר מר ח'מיס, "עלו גם שאלות לגבי התכנים ואופי ההצגות, אבל בסופו של דבר המחנה מחבק אותנו וזה די מהפכני. כל התנועות והארגונים שפועלים בשטח, מהחזית העממית דרך הג'יהאד האיסלמי והחמאס, הגיעו לברך וזה מאוד מעודד. אני חייב להודות שגם אני נפלתי קורבן לתעמולה המערבית-ישראלית-אמריקנית, לפיה ברגע שהחמאס יעלה לשלטון הוא יחסל את כל הסממנים המערביים. אני שמח לומר שזה לא כך. התחושה שלי היא שהיום, עם פתיחת התיאטרון, הצלחנו לסדוק סדק קטן בחומה. אני מאמין שגם סדק קטן יכול למוטט חומות".
על ההמולה הרוחשת ברחבת הכניסה לתיאטרון מביט מהצד זכרייה זביידי. כשהוא לבוש במדי צבא, חמוש ברובה ומוקף באבטחה, קצת קשה לדמיין את זביידי, מבכירי המבוקשים בגדה, באחת מסדנאות היצירה של ארנה, אבל את רגעי החסד בתקופת הילדות האבודה שלו הוא לא שוכח: "אני מסתכל על הילדים שבאו היום לתיאטרון ונזכר איך הייתי אני, אז, על הבמה, מוגן עם גג מעל הראש. התיאטרון נתן לי תקווה", הוא אומר.
מר ח'מיס מודה כי בלי תמיכתו של זביידי, הקמת התיאטרון היתה בלתי אפשרית. "ארגוני הגרילה נתקו את עצמם מקשר ישיר לתיאטרון בגלל ההשלכות", הוא אומר וזביידי מבאר: "אין לנו שום כוונה לתת לצבא הכיבוש תירוץ להרוס גם את התיאטרון הזה, אז אנחנו משגיחים עליו מרחוק ולא קושרים את עצמנו אליו. מעבר לזה אני אומר בברור שכל מי שג'ול יביא הנה, בלי הבדל דת גזע או מין, יהיה בטוח פה. אנשים צריכים לראות איך חי העם הפלסטיני ואנחנו מקבלים כל אחד שהוא שותף למאבק לשחרור. הבעיה שלנו לא עם הדת היהודית אלא עם הכיבוש".
היום השמח הזה מעלה אצלו גם זכרונות מתקופות פחות טובות. "את יודעת, מכל האנשים שהיו אצלנו בבית ואכלו מאותה הצלחת שלי, ג'ול היה האדם היחיד שהרים טלפון ושאל מה שלומי בתקופת הקרבות. הוא גם היה היחיד שבא וסיכן את עצמו כשהכל פה בער. אנשי שלום נחשפים בזמן מלחמה. מי שבא בזמן שלום, אין לזה משמעות. ג'ול מבחינתי הוא בן המחנה", הוא אומר.
ליצן בפעם הראשונה
ברחבת הכניסה המובילה לאולם מתקבצים ילדים סביב שלושה ליצנים, חברי הארגון "קרקס בומצ'אקה", שיופיעו עוד מעט על הבמה. עיניהם פקוחות לרווחה והם מתבוננים בתימהון בבגדי הקרעים הצבעוניים שהם לובשים. "תראי את האף שלו", מושכת אותי רניה חמדאן בת העשר לכיוונם ונעמדת במרחק מוגן. זו הפעם הראשונה שהיא פוגשת ליצן.
אנחנו נכנסים לאולם. בשורות הראשונות יושבים המכובדים, בהמשך מצטופפים ברי מזל שהצליחו להדחק פנימה ובסוף עשרות ילדים. רניה מתיישבת עליי ומתבוננת בסקרנות בנעשה. הרעש וההתרגשות עצומים, עבור מרבית
היושבים באולם מדובר במפגש ראשון מזה שנים ארוכות אם בכלל עם מופע תיאטרון. קדורה מוסא, מושל מחוז ג'נין, פתח ואמר כי התיאטרון ממשיך את דרכה של ארנה מר ח'מיס. "אני מקווה שהחיים של הילדים שלנו אחרי ג'נין יהיו שלמים וטובים ושהם יחזרו לבתיהם. עיריית ג'נין רואה את עצמה שותפה מלאה בהקמת התיאטרון שמסמל אהבה". ראש ועד המחנה, עבד אלראזק אבו אלהיג'א, הוסיף: "אמנות התיאטרון, המוזיקה והתרבות הם חלק חשוב מחיי הילד. ארנה היתה משוחררת מהשעבוד לגזענות, היא גרמה לילדים שלנו להתפתח והצילה את מה שנשאר מילדותם. היא הצילה אותם מדחיקה לשולי החיים והקיום והפכה אותם מילדי אבנים למנהיגים בולטים שרוצים לשנות את מצבם. הילדים שלנו למדו מארנה שחיי אדם צריכים להיות חופשיים ומכובדים. חלקם שילמו את מחיר המאבק. להחזיר את עבודת התיאטרון לג'נין זה לחזור לחיים, לפתח את המחשבה, האושר וההגשמה העצמית".
מחזה סאטירי
אחרי מופע ליצנות קצר בשיתוף הקהל, הציג השחקן עאמר חליחל את המונודרמה, "דיאב", מאת אחיו, העיתונאי והמחזאי עלא חליחל. המחזה הסאטירי, בו משובצים גיבורי אגדות עם מהספרות הערבית הקלאסית, כתוב בשפה פיוטית ובמקצב שירי. עלילתו מתרחשת בתא כלא של אסיר שמהגג על תחיית עידן התפארת הערבית, יוצא נגד כניעתה של ההנהגה הערבית העולמית מול המערב והדולר האמריקני, מבקר את הנסיכויות ומבכה את מצבה של פלסטין. ג'וליאנו נראה מודאג. "הקהל לא מגיב", הוא לוחש ספק לעצמו ומגניב מבטים לעבר היושבים באולם שזזים בחוסר מנוחה בכסאותיהם. עם תום ההצגה הרעישו מחיאות הכפיים את האולם ותוך דקות ספורות נשטף ההמון אל הרחוב. ביציאה מן האולם אני שומעת נעימה מוכרת של אוטו גלידה, מחפשת ולא מוצאת. בדיקה מדוקדקת יותר מאתרת את מקור הצלילים באחוריה הפעורים של מכונית ישנה, עליהם הונח סיר ענק של "שיערות סבתא" על מקל.
הערב יורד על ג'נין והאור היחיד שמבליח בחשכה בוקע ממנורות המסגדים. אני נפרדת מרניה, מבטיחה לחזור ומקווה לקיים. הטרנזיט חוצה סמטאות, מוביל אל אזור של מבנים מרווחים ועוצר בפתחה של מסעדה מקומית. מסביב לשולחן ארוחת הערב סיכם פרופסור עוז את היום: "להיות נוכח בפתיחת התיאטרון היה כמו לחזות בחזרתו לחיים של עוף החול. כולי תקווה שמדובר בחזרה לחיים ארוכים וטובים. ממשלת ישראל מדברת על מצור כלכלי ואני אומר, ששיתוף פעולה תרבותי יכול לשבור כל חומה, מחסום או מצור".
כשיחזור לביתו מתכנן פרופסור עוז לכתוב לחבריו במועצת הנאמנים של התיאטרון, בהם המשורר מחמוד דרוויש, פרופסור ג'ודית בטלר, הסופר אליאס חורי, פרופסור נעם חומסקי וחתן פרס נובל הרולד פינטר. "בשיחות עמם הם אמרו לי כמה הם שמחים על האירוע הזה. אין לי ספק שהמילים שלהם ישפיעו על דעת הקהל".
במידה שיוזמת תיאטרון "אל חורייה" תצלח, יהפוך המקום לקשר חשוב עבור תושבי המחנה עם העולם החיצון. כבר עכשיו משובצים השחקן מוחמד בכרי עם ההצגה "האופסימיסט" מאת אמיל חביבי, הצגת הילדים "ג'וחא ובהלול" של תיאטרון ג'בינה מחיפה, ההצגה "שמאס נחאס" של חנא שמאס ואיימן נחאס וזו רק ההתחלה. "יש אינסוף פניות מיוצרים פלסטינים אזרחי ישראל וההיענות הזו מאוד מרגשת", אומר מר ח'מיס, "אם נוכל ביחד לשחרר את תושבי ג'נין ובעיקר את הילדים מצלקות הכיבוש ומהדיכוי ולייצר להם מרחב בטוח, עשינו את שלנו".
לפנייה לכתב/ת 
