יונה ונער

השעה היתה שעת ערב. גן־החיות כבר נסגר. האופנוע נעצר ליד השער והתינוק ירד. הוא הודה למפקד וקבע אתו שעת איסוף. אחר־כך טיפס על חומת הגן וצנח אל עברה האחר. הילדה, כך ידע, תהיה בשובך. הוא קיווה שתהיה שם לבדה.

סביב־סביב רגשו החיות והמו, נתנו קולן כמו בכל ערב בכל גן־חיות, בנהימות ובקריאות ובצפצופים ובשאיגות. וגם עצב שרר בגן, כמו בכל ערב בכל גן־חיות. התינוק רץ בין הכלובים, חש במבטיהם הסקרניים המקווים של הכלואים בהם ונמנע מלהחזיר להם מבט.

במחסן שליד השובך דלק אור. הילדה עבדה שם, מסדרת שקים, כרטיסיות ותרופות. היא שמעה את פסיעותיו, פנתה לאחור, פלטה קריאת שמחה. הם התחבקו.

"לא חזק. יש לי יונה בכיס."

היא הכניסה את ידה אל כיס המעיל ואחזה בה.

"היא בשבילי?"

"היא בשבילי," אמר התינוק. "שתשלחי לי עוד מכתב."

הילדה סימנה את רגלה של היונה בסרט והניחה אותה בתיבה בצד. "אני כל־כך שמחה שבאת. כמה זמן יש לך?"

"שעה."

"רק שעה?"

"מחר אנחנו עולים עם שיירה לירושלים," אמר לה, "ואני אצא עם הלוחמים. קיבלתי גם מעיל־רוח כמו שלהם, תראי... של סרג'נט אמריקאי ממלחמת־העולם," וחג על עומדו וצחק.

"יופי," אמרה, "ואני קיבלתי שינל. אז מה? וגם אקדח נתנו לי, ועשיתי מטווח, והסתובבתי בקומנדקר בכל הדרום."

"ואת היונה ששלחת לי משם שלחת כאילו היא באה מתל־אביב."

"לא רציתי שתדאג."

"שמעון אמר לי שהיית גם אצלו."

"לקחתי גם ממנו יונים, שלחו אותי לחלק לקיבוצים."

"ואיך היה?"

"היה מעניין. היה מפחיד. היה עצוב. היה מלא תקווה וייאוש. ראיתי שם את הלוחמים כותבים הביתה וחשבתי: כמה טוב שאתה נשאר עם היונים שלך בשובך. מה פתאום שולחים אותך בשיירה? אתה אפילו לא יודע לירות."

"אני יודע קצת, אבל אני לא צריך. יש מסביבי מספיק אנשים שיודעים. ותפסיקי לדאוג. אני לא נלחם. אני הולך מאחור עם היונים על הגב."

"לא נכון. אתה כמו קשר, אתה צריך ללכת על יד המפקד בראש."

וכבר מחתה דמעה של חרון, האדימה, נשקה לו וניתקה מעליו: "אז באת להגיד לי שלום?"

"באתי לראות אותך ולגעת בך ולדבר אתך, וגם להגיד שלום. היתה לנו שעה, ובגלל שאת מתווכחת אתי, נשארו לנו רק חמישים ושתיים דקות."

היא שבה ונלחצה אליו, הצמידה את שדיה אל גופו, ירכו, מוצאת את מקומה בין ירכיה, חשה את חום גופה. היא לפתה אותו דרך מכנסיו. הוא נאנח, ניתק ממנה ופשט את מעיל־הרוח מעליו. הילדה חיבקה אותו וחייכה אליו בעיניים פקוחות וקרובות מאוד.

"תלטפי אותי," אמר התינוק, "תגעי בי ותגידי כמו שתמיד את אומרת לי: עכשיו תיגע בי ככה גם אתה."

הם נכנסו לשובך, ובעודו יושב ומתיר את שרוכי נעליו, התחילה הילדה נושקת אותו בשקע עורפו, בין שני השרירים היורדים אל הגב, ונשיקותיה חמות וארוכות ומחלישות.

"אני שונאת את הקופים האלה," אמרה. "תראה אותם, מסתכלים עלינו כמו הפרחחים בחוף."

היא שיחררה את קישורי הווילונות והמיות היונים נקטעו באחת. יחד פרשו שמיכה צבאית, שכבו עליה והתנשקו נשיקה ארוכה. הוא השעין את סנטרו בזווית צווארה ואמר לה: "זאת את. האצבעות שלך כמו עלי כותרת של צבעוני, אני מרגיש שזאת את."

היא הרפתה ממנו, הגיעה את ידה אל פיה, הגירה רוק אל קוער אצבעותיה ושבה ואחזה בו.

"ועכשיו?"

"כמו בטן של לטאה."

"ועכשיו?"

הוא נאנק. "כמו טבעת של קטיפה."

"עכשיו תיגע בי ככה גם אתה," אמרה הילדה.

הוא החליק אצבעות בין ירכיה והיא נלפתה, התמתחה, התרפתה. ריחה מילא את החלל.

"בוא נשכב," אמרה. "בוא נעשה את זה כבר. אנחנו כבר לא ילדים. אנחנו אנשים שמחלקים יוני־דואר בחזית ויוצאים לקרב."

"כשאחזור מהמלחמה," אמר.

"החבר'ה בדרום," אמרה, "שנתנו לי את המכתבים שכתבו, הסתכלתי בהם וחשבתי: מי ישוב הביתה? מי יוליד ילדים ומי לא?"

"לנו ייוולדו."

"בוא נשכב, אהובי," אמרה, "נעשה את הילד שלנו כבר עכשיו."

"אני מפחד עכשיו."

"ממה? ממה שיגידו?"

"מה פתאום..."

"אז ממה?"

"שאם נשכב אני לא אחזור."

"אל תדבר שטויות."

"דברים כאלה קורים."

היא ניתקה ממנו, השתרעה על גבה, התנשמה. "אני רוצה להתפשט, להיות עירומה. וגם אתה."

הם התפשטו עד עורם והשתרעו על השמיכה.

"חבק אותי, אהובי," אמרה. מהיכן התגנבה האימה הזאת? מנין העצב בלבה?

"כשאחזור מהמלחמה," חיבק, "נעשה את זה כשאחזור. כשיש לך בשביל מה להישאר בחיים, לא תמות."

ואחרי שתיקה קצרה ואצבעות מגששות אמר: "שהפעם הראשונה שנהיה יחד תהיה פעם של שיבה, לא של פרידה. בבית, במיטה עם סדינים, לא על רצפה של שובך. התאפקנו כל–כך הרבה, אז נחכה עוד קצת."

הם נצמדו זה לזה בכל כוחם ואחר־כך התרחקו מעט, כדי שגם ידה האחרת תוכל להצטרף.

"זה נעים," אמר.

"מה נעים? תאמר לי בדיוק."

"שאת יכולה לעשות בשתי ידיים שני דברים שונים בזמן אחד."

הם ציחקקו והשתתקו. הוא שתיקה של התכוננות והתרכזות, היא של סקרנות. "אני אוהבת לראות את הזרע שלך מתפרץ," אמרה, והתינוק רעד בכל גופו, גבו התקשת, הוא גנח וטמן את ראשו בין שדיה וצחק.

"ואת הצחוק הזה שלך. ואת הריח הזה שלך, כמו בפעם הראשונה שלנו, אתה זוכר? בבית־הספר אחד־העם."

"אני זוכר. גם עכשיו אני לא מבין איך זה קרה."

"אתה ינקת אותי פתאום ואני נגעתי בך והזרע שלך היה כל־כך חדש ולבן," והציגה אצבעות צמודות קעורות לראווה: "הרבה זמן לא נפגשנו. תראה כמה... אני יכולה להכניס את זה לתוכי ויהיה לי ילד קטן ממך."

"שלא תעיזי!" אמר התינוק, ואחז בפרק ידה ומחה אותה על חזהו בחוזקה. "את הילד שלנו נעשה אחרי המלחמה. אני אשוב הביתה חי. נשכב באוֹר, בעיניים פקוחות, נִראה, נהיה בי ובך."

"נשק אותי," אמרה. מהיכן כאב הבטן? מי יגולל את האבן מעל חזה?

"וכשתהיי בהריון, אני אקלף לך שקדים, שיהיה לך חלב לבן ולילד שיניים לבנות."

הוא ליטף את בטנה. נשימתה נחטפה: "תיגע בי ככה גם אתה..." והתינוק גהר עליה, שפתיו נודדות בין פטמות שדיה ואצבעותיה מוליכות את אצבעותיו, מסגירות ומכתרות את חמדת בשרה, והיא דממה, וגנחה, וקולה התחזק כל־כך עד שהתינוק לחש לה: "ששש... מישהו ברחוב יחשוב שמשהו קורה כאן לאחת החיות..."

"זאת לא תהיה טעות," אמרה הילדה, שניהם חנקו צחוק, והיא היסתה אותו ונדרכה והתרפתה ושילחה המיות ואנחות ולחשה: "בפעם הבאה. המלחמה הזאת תיגמר, אתה תחזור, נשכב בעיניים פקוחות, אתה בתוכי וסביבי ואני סביבך ובך, נחזיק ידיים ועיניים ונהיה זו בזו."

"ניכנס לחדר משפחה אצלי בקיבוץ," אמר התינוק, "ונלד לנו ילד שילך יחף ויתלכלך בבוץ."

הילדה לא ענתה.

"כן או לא?" שאל התינוק.

היא קמה, וכשפסעה מעל גופו ראה את ערוותה מרחפת באפלולית שמעליו, והיא תפוחה ומדשיאה ורכה, בהירה וכהה כאחת. והמראה היה כה מושך ויפה, עד שהתיישב ואחז במותניה והצמיד את שפתיו אל בין ירכיה ונשם ונשק וביקש להתעטף ולהיספג בריחה ובטעמה ושב ושאל "כן או לא? תעני לי, כן או לא?"

היא צחקה: "אתה שואל אותי או אותה?" ורעדה: "תפסיק..." ושאלה אם הריח שלה טוב כי המחסנאית של הגן אמרה לה שיש בחורים שאומרים דברים לא יפים על הריח שיש לבנות.

"המחסנאית שלכם מטומטמת והריח שלך נפלא," אמר התינוק. "ועכשיו אני לא ארחץ את הפנים ואת הידיים עד שהמלחמה הזאת תיגמר, שהריח הטוב שלך יחזיק אותי בחיים ויישאר אתי בכל נשימה. תשכבי לידי עוד קצת, תכף אני צריך ללכת."

היא שכבה לידו, ימינו תחת צווארה ושמאלו על מותנה, רגלו בין רגליה, ירכה בין ירכיו.

"כן או לא?" שאל התינוק. "את לא יכולה לשלוח אותי בלי תשובה."

"כן," אמרה. "אחרי המלחמה אתה תחזור, וכן וכן וכן וכן. כן, נלד לנו ילד ממני וממך. וכן, אני אוהבת אותך, וכן, אני מתגעגעת כבר עכשיו, וכן, אני מחכה."

האפלה העמיקה. קולות הלילה של גן־החיות התערבו בקולות אדם של העיר. ילד רחוק בכה. סוס צנף בחוות הסוסים. צעקת גבר נשמעה מכיוון קריית־מאיר. הצבוע של הגן צחק ומרחוק ענו לו שירת שיכור באנגלית ויללות ראשונות של התנים, שבימים ההם — כך סיפרת לי — עוד אפשר היה לשומען בכל בית בתל־אביב.

עוד כמה דקות שכבו כך, חבוקים ושקטים, שומעים את הרוח בשקמים הגדולות ואת שאון הדם בגופיהם, ואז ניתק התינוק ואמר שעליו להתלבש, בעוד זמן קצר ישוב המפקד על האופנוע לקחת אותו בחזרה.

"תני לי יונה, את היונה הכי טובה שיש לך פה."

היא התיישבה, הדפה אותו לאחוריו, גחנה ונשקה לו על פיו, משכה והגישה לו את בגדיו ולבשה את שלה.

"יש לי בלגית אחת חדשה, נהדרת, גמרה את הקורס בהצטיינות," אמרה הילדה, "אבל דוקטור לאופר לא יסכים לתת אותה. אפילו לא לך."

היא שלחה יד לעבר אחת היונים המנומנמות ואחזה בה. "היא נראית קצת עדינה, אבל זאת הנקבה הכי טובה בארץ. בשבוע שעבר שילחו אותה מחניתה והיא חזרה הביתה אחרי שעתיים וחמש דקות."

"אותה אני רוצה."

"ומה אני אגיד לדוקטור לאופר? יוני־דואר לא נעלמות סתם. מישהו צריך לגנוב אותן ולא לתת להן לחזור."

"זה בדיוק מה שתספרי. תגידי לו שאני גנבתי אותה, אבל תבטיחי לו שבקרוב היא תחזור."

"אתה רואה את הפס הדק הזה? היא מבלגיה, אבל דוקטור לאופר אמר לי שזה סימן שהאבות הרחוקים שלה גרו בשובכים של הסולטן בדמשק. שמור עליה. היא באמת יונה טובה."

"זה לא מפסיק להיות נעים," אמר התינוק, "להחליף אתך יונים. לתת לך את היונה שלי, לקבל את היונה שלך."

הוא קם ולבש את חולצתו ואת מעילו. "היית מאמינה? יש זוגות שלא מחליפים יונים אחד עם השני ולא שולחים אתן מכתבים," אמר, הניח את היונה שנתנה לו בכיסו ונשק לה נשיקה מהירה. "שלום, אהובתי, אני רץ. להתראות."

דבר בחיבוקם לא אמר לה שזוהי פגישתם האחרונה. דבר בנשיקתו לא אמר לה ששוב לא תיגע בו אלא רק בדמיונה ובחלומה. גבו המתרחק, צעדיו החשים אל שער הגן, מעיל הלוחמים הגדול מדי, המרגיז עד דמעות וכמעט מגוחך, היונה הטובה בארץ חבויה בכיסו, ידו האחת מהדקת שלא תיטלטל כשהוא רץ, ידו האחרת אומרת שלום בלי להפנות את הראש — כל אלה הבטיחו שישוב.

החיות כבר נדמו. שקעו מי בייאוש ומי בשינה. התינוק חלף על פני האריה והנמר והדוב, נעלם בעיקול שלפני גדרתם של הצבים הגדולים, ובמקום שהיה בו רק לפני רגע ראתה הילדה את המכאן־ולהבא כולו: שניהם פוסעים על מדרכה בין חדרי הקיבוץ. ילד קטן, תווי פניו עוד לא ידועים אבל רגליו כבר יחפות, פוסע לפניהם על המדרכה, כף רגל אחת עודה על רכות הדשא, כף רגל אחרת כבר מכתימה את קשיות הבטון בבוץ, ושתיהן מרגישות כמה נעים להיות שונות זו מזו. הנה הבית, הגענו, והנה הדלת, הנה המפתח, תפתח לאבא ולאמא וניכנס. כף יד שמנמנה, גומות חן בגבה, על הידית. עיניים שואלות: ללחוץ? אמא תאמר: שלום בית. תגיד גם אתה. הבית יענה כמו שבתים עונים: בתנועה עדינה של אוויר, בריח, בהד, במדף של ספרים, בתמונה על הקיר, במיטה, בווילון מתנשב.

"להתראות," קראה הילדה אל תוך האפלה. מהיכן הדמעה הזאת, הזוחלת על לחיה?

עינה הימנית היתה זאת — דומעת, נעצמת, מגידה בעוורונה עתידות שהמוח לא יודע והלב לא מקבל, קוראת: "אל תלך!" צועקת: "לא ולא ולא ולא!" בדרך האחת שעין יודעת לצעוק — בהיקווּת, בגאות, בהגרה.

• "יונה ונער" (עם עובד) הוא הרומן השישי של מאיר שלו, מחבר "עשו", "כימים אחדים", "רומן רוסי", "פונטנלה" ו"בביתו במדבר".