בתו של השופט אזר: ישראל מנציחה בריונות

"ספר החוקים לא נותן תשובה הולמת למה שקרה לנו. שום צדק לא יחזיר את עדי, השבר במשפחה נעשה והוא קיומי וכל כך עמוק כך שהמילה הקלה לא מתקבלת ולא מתקרבת לשבר שעברה המשפחה".

דברים קשים אלו אמרה אחר הצהריים (יום ה') ל-ynet אלמנתו של השופט עדי אזר, בלהט, בעקבות הרשעתם של רוצחי בעלה, שנשלחו למאסר עולם. בתו של השופט מנישואיו הקודמים, ליהי, אומרת: "קשה לי לומר שאני מרוצה מגזר הדין, משום שאבא שלי איבד את חייו בשל כשלונה של מערכת הענישה". מוקדם יותר הורשעו יצחק זוזיאשווילי ורפי נחמני ברצח. השופטים קבעו ש"מדובר בפרשה שאין בה כדי לבייש תסריט אימים קולנועי".

המשפחה שמעה על גזר הדין בבית ברמת השרון. בלהט אזר: "אני לא פחדנית, אני אישה אמיצה אבל כל פעם שאני נכנסת לסמטה עוברות בי צמרמורות. מספיק שחתול יזוז, זה יקפיץ אותי. גם הילד הקטן עומר שהוא בן 10 וחצי מסרב לישון בבית לבד. יותר מכל, הגעגועים לא עוברים עם הזמן. אנשים היו חוזרים ואומרים לי שהזמן הוא הרופא הכי טוב, אך זה לא כך, הגעגוע לעדי רק הולך ומתעצם". על שני הרוצחים אומרת בלהט כי הם "בני עוולה".

"אני לא רוצה לדבר איתם ולא לשהות במחיצתם, זה לא יעזור לי. אני לא רוצה לכבד אותם בנוכחותי. לא הגעתי לדיונים בבית המשפט כי לא רציתי לחפור בפצעים הטריים. גם היום לא נסעתי להכרעת הדין ולגזר הדין כי פשוט אני לא מוכנה להיות איתם".

על השנה וחצי האחרונות מאז הירצחו של בעלה בפתח ביתם אומרת בלהט כי היא מודה למשטרה על פענוח הרצח, לבתי הספר ברמת השרון שעזרו, לעירייה, לחברים ובעיקר למשפחה. בלי המשפחה לא הייתי מגיעה לאן שהגעתי היום. לולא הם, הייתי מתפרקת. "צריך להעלות את נושא האלימות לראש סדר העדיפויות, לפני הנושאים הביטחוניים והמדיניים ולא להסתפק רק בדיבורים אלא לנקוט גם במעשים. 

"לא יתכן שהורים ישלחו את ילדיהם לקניון ולא יהיו רגועים מחשש שהילד יפגע או שבעל ירצח בגלל אנשים אלימים. אני נחרדת מגלי אלימות שיש במדינה. לכל אזרח במדינה יש את הזכות לחיות בביטחון אישי לפני כל אג'נדה ביטחונית או מדינית. הזכות שלנו זה לחיות בבטחה במדינה".

הבת: אין לנו על מה להתפלא

עכשיו אחרי ההרשעה בגזר הדין אומרת בלהט כי הם התחילו להתעסק יותר עם כל נושא ההנצחה של עדי "הנהלת בית המשפט יזמה להוציא ספר לזכרו ופנו לשופטים ואנשי אקדמיה שיכתבו מאמרים ספר. אני מקווה שהספר יצא ביום השנתיים להירצחו. יש גם פעולות הנצחה נוספות של מוסדות שונים, צריכים לזכור ולהזכיר את המקרה של עדי".

"מי שישאר עם הצער והאובדן זה אנחנו, מדובר ברצח סתמי, אקראי, עדי נרצח בגלל שהוא שופט ואיבד את הדבר היקר מכל, את החיים. החיים שלנו בבית השתנו מקצה לקצה, הפכתי להיות גם אמא וגם אבא. הבן תום בן ה 17 קיבל צו גיוס ועדי לא היה. תום הופיע בהצגה ועדי לא זכה לראות אותו מופיע. כל הזמן אני חושבת מה עדי היה עושה ומה עדי היה אומר, היינו 21 שנים ביחד ואני מקווה שמה שאני עושה שזה בדיוק מה שהוא היה עושה".

הבת, ליהי, מוסיפה: "אם מאסר לא הצליח למנוע את רצח אבי, אינני מאמינה שאנחנו יכולים להרגיש בטוחים. לא אוכל גם לומר שיש ענישה מסוג אחר שהייתה יכולה לעזור, משום שרעיון עונש המוות ברברי וחסר תועלת. הדבר היחיד שחברה יכולה לעשות כדי להגן על האזרחים שלה הוא להעניק להם חינוך וסיוע, כדי שלא יצטרכו למצוא את הדרך אל הפשע. בחברה שמקדשת מיליטנטיות כערך עליון, שמנציחה שנאה ובריונות, ודוחקת את החינוך לתחתית סדר העדיפויות, קשה להיות מופתעים כשאלימות הופכת דרך חיים. במקרה הספציפי הזה, מערכת המשפט עשתה את המקסימום ואני מודה לה על כך, אך בטווח הארוך הנענשים האמיתיים הם אנחנו".

שופטי בית המשפט המחוזי בירושלים קבעו מוקדם יותר שמדובר ב"פרשה הזויה למראית עין, שיש בה כדי להרעיד את אמות הסיפים של כל בר דעת שערכי מוסר בסיסיים טבועים בו". עוד כתבו השופטים: "היריות הקטלניות כוונו ללב שיטת המשפט וערכיה. כוונות זדון אלו לא יוכלו לה לחברה, במאבק על הקמים עליה". השופטים הוסיפו: "רגשות משטמה ותסכול, כמו גם אהבת ממון עיוורת הנחו את הנאשמים... "שני הנאשמים, עבריינים בדמם וברוחם, הושיטו ידם המרצחת לעבר שופט בכיר שנזדמן להם בדרכם המעוותת, בו אחראי אך באקראי, וחיסלוהו בקור רוח מצמרר".