תרומה: געגועים לבית מקדש אירוטי

הדבר אליו אנו כמהים אינו עוד מבנה על הר הבית רדוף היריבויות המרות, שאינו נושא כל הבטחה לגאולה. כבר אמר הפילוסוף המיסטי, הרב אברהם קוק, כי הקרבת קורבנות בעלי-חיים, שכה אפיינה את בית המקדש העתיק, כמעט ולא מהווה עוד מוקד משיכה. למעשה, זה כמעט מובן מאליו במקורות הקבליים שבית המקדש - אפילו כחלום היסטורי - הוא בראש ובראשונה סמל. אך סמל למה? ללא מענה לשאלה זו, חלק נכבד מהמוסר והפולחן היהודי נחשב במקרה הטוב לבלתי אינטלגנטי, ובמקרה הגרוע לשילוש לא-קדוש של קיצוניות, שוביניזם רוחני ולאומנות משיחית.

שלושה טקסטים תלמודיים ומסורת אזוטרית מיסטית עשויים להנחות אותנו בחיפושינו אחר הבנה. הראשון, מעצם ייחודו, מביא אותנו להכרה בכך שהרשמים האינטואיטיביים שלנו על הקדוש אולי יזדקקו לשינוי קיצוני. "אמר רבי יצחק, מיום שחרב בית המקדש ניטלה טעם ביאה וניתנה לעוברי עבירה (כלומר אלו מקיימים יחסי מין אסורים), שנאמר (במשלי ט', י"ז): מים גנובים ימתקו ולחם סתרים ינעם" (מסכת סנהדרין ע"ה ע,א). "טעם ביאה" הוא ביטוי המתייחס לחוויה המינית האולטימטיבית, והרמז הוא בעיקר לניאוף. לפי קטע זה, ההבדל הרוחני בין בית מקדש לבין פוסט בית מקדש הוא שלאחר החורבן, ההנאה האירוטית המלאה ביותר נהייתה קשה מאוד להשגה עם בני ובנות הזוג שלנו. הכמיהה לבית המקדש מובנת ככמיהה לארוס מהסוג העוצמתי ביותר.

הטקסט השני הינו תיאור של החלק הפנימי ביותר של בית המקדש, קודש הקודשים. בפרשת השבוע שלנו מדובר על

שני הכרובים של האל, הממוקמים מעל ארון הקודש. כשאלוהים מדבר - זה מבין שני הכרובים. בקודש הקודשים, אומר התלמוד, היו שני כרובים מלאכיים מחוברים בחיבוק. "את הכרובים שהיו מעורים זה בזה ואומרים ראו חיבתכם לפני המקום כחיבת זכר ונקבה" (מסכת יומא דף נ"ד, א). קריאה מדויקת של העברית מראה שהם למעשה מחוברים אירוטית. מעבר לכך, לפי ספר מלכים א', החומות של בית המקדש הראשון היו מכוסות בתמונות אירוטיות של הכרובים המחוברים מינית. זוהי האינדיקציה הראשונה שלנו לקשר ההדוק בין קדושה לבין ארוס.

אולם, כדי להבין את הכוונה של ארוס בהקשר הדתי-תרבותי של בית המקדש, אנו צריכים להיעזר במקור האחרון. התלמוד מתאר דיאלוג מיתי בין הרבנים לבין אלוהים. הטקסט מתרחש בתקופת בית שני, לאחר סיום תקופת הנבואה. הרבנים מפצירים באלוהים לבטל את הכוח של הדחף (יצר הרע) לאלילות. אלוהים מגשים את משאלתם ונותן להם הזדמנות לשחוט את היצר הרע לעבודה זרה. מיד "אריה של אש" עולה מקודש הקודשים - החלק הפנימי ביותר של בית המקדש - רמז לדחף הראשוני לאלילות. הרבנים מבינים שאי-אפשר לשחוט אותו, אז במקום זאת הם מחלישים אותו. ואז, בהרגישם שזהו רגע של חסד, מפצירים באלוהים שוב. "אפשר לנו", הם אומרים, "לשחוט את הדחף המיני". אלוהים מגשים את משאלתם ושוב יוצא אריה של אש מקודש הקודשים, הפעם - אות לדחף המיני הבסיסי. כשמנסים הרבנים לשחוט אותו, העולם פשוט נעצר מלכת. תרנגולות לא מטילות ביצים, אנשים אינם הולכים לעבודה, כל היצרנות - ולפי הפרשנות החסידית של הטקסט, גם כל העבודה הרוחנית - נעצרות לחלוטין. הרבנים מבינים שהם הלכו רחוק מדי ונסוגים מבקשתם. הדחף הזה גם כן נחלש, אך לא נשחט.

לחשוף את החושניות המקודשת

מה האגדה המיתולוגית הקדושה והמוזרה הזאת מנסה להגיד לנו? התובנה הבסיסית היא שככל הנראה, המקום של ארוס והמקום של קדושה אחד הם. האריה הראשון שעולה מקודש הקודשים משקף את הדחף לעבודה זרה, השני - את הדחף המיני. שניהם מכל מקום אינם אלא ביטויים של מציאות בסיסית משותפת - זו של הארוס, שבפירוש אינו מוגבל רק למין, אלא מתייחס יותר לאנרגיה הבסיסית של היקום. מקום הארוס הוא לא אחר מאשר קודש הקודשים בבית המקדש. האלילות במהותה אינה פטישיזם פרימיטיבי; היא יותר תשוקה בוערת לקדושה. תחת כל עץ רענן ובכל נחל מפעפע זורמת אלוהות קדומה. וכפי שמראה הטקסט השלישי, הדחף לחשוף את החושניות המקודשת של העולם אינו ללא סכנות. הארוס עלול להציף אותנו עד לנקודה שהרגישויות האתיות שלנו ייסחפו הרחק, והגבולות ייעלמו. ועדיין, הצורך לחוות את העולם בכל הודו האירוטי נותר צורך אנושי בסיסי.

חורבן בית המקדש היה נפילת הארוס, וזה מראה שהארוס לא יכול להיות מוגבל למיניות... מין בלבד אינו יכול לספק את תשוקתנו למהות. כשאנו מתאבלים על החורבן, אנו בעצם כמהים לחיות באופן אירוטי בכל הרבדים של חיינו. התלמוד אומר שבזמן החורבן, הפירות איבדו את טעמם, הצחוק נעלם, והחיוניות של המיניות, מלמד רבי יצחק, הצטמצמה לאלו המחפשים ריגושים אסורים. הכמיהה רבת העוצמה לבניין בית המקדש היא הכמיהה לגאול את הארוס מעיוותיו. אנו חייבים לעבור מהארוס של הכמיהה, שסימל את הגלות, לארוס של התגשמות. אנו חייבים לחוות את כל העוצמה של היחס הארוטי עם בני/בנות הזוג שלנו. בתמצית - בניין בית המקדש האמיתי הוא לגעת בתשוקה של יחסי מין אסורים בתוך ההקשר המקודש והאתי של יחסיי עם אשתי.

זוהי הכוונה העמוקה של רבי עקיבא, החכם המיסטי שהיה עד לחורבן המקדש. "כל הספרים קדושים", הוא אמר, "אולם שיר השירים קודש קודשים". רבי עקיבא מלמד אותנו שמהות המקדש היא שיר השירים, כלומר החוויה של תשוקה וחושניות ככוח המוביל את כל יחסינו עם העולם. לזה אנו כמהים כאשר אנו מתפללים לבניין בית המקדש על כרוביו. התפילה אינה עבור ה"בניין", אלא לכך שמודעות המקדש תוביל ותרווה את חיינו.