בלי מריבות, אבל גם בלי אהבות
לכאורה, בגירושיי חסכתי מבני משהו שהיה שנוא עלי, מריבות בין ההורים. הוא לא נחשף לברוגזים, הוא לא ראה את אמא בוכה, הוא לא שמע את אבא צועק. אבל נחסך ממנו גם הצד הנעים של הזוגיות. ומאיפה הוא ילמד את זה, מסיינפלד?
"זרובי, אנחנו צריכים להתגרש, וכמה שיותר מוקדם, כדי לא לפגוע בילדים", אומרת יוכבד רוצה-ילדים-מקיר-לקיר (תיקי דיין) לזרובבל (אורי זוהר) במערכון ותיק. זה המערכון המופתי, ממנו לקוחים גם "יוכבד אני עייף בסגנון פרידריך התעבן" ו"לפי איך שאני מרגיש עכשיו, את יכולה עוד ללדת שטיח". זאת היא אכן אחת הגרסאות המקובלות - לחסוך מהילדים את המריבות בבית. האסכולה הזאת אומרת, שעדיף להיפרד מאשר להמשיך לחיות יחד בלי אהבה ולריב כל הזמן, בין אם זה בלחישות מלאות שיטנה ובסינון משפטי ביקורת ארסיים מתחת לשפם, ובין אם זה בצעקות קולניות ובשבירת החלקים הבודדים שנותרו מהסרוויסים של החתונה. ילדים הנחשפים לאווירה של עוינות ויריבות מתמדת בין ההורים גדלים עם תמונה די עגומה של מוסד הנישואים ויעשו הכל - במודע או שלא במודע - כדי לא להיקלע לסיטואציה כזאת בעצמם.
אני לא פסיכולוגית, כמובן, ולא בת של פסיכולוגים. לי גם אין הרבה סבלנות לחוסר-אושר, ויש לי סובלנות נמוכה עוד יותר למריבות מתמידות ולאווירה עכורה בבית. לכן, אפשר לומר שפירקתי די מהר את חבילת הנישואים שלי, לאחר שהסתבר שאני מאוד לא מאושרת בתוכה.
אז זהו, שלא בדיוק.
כי עולה בדעתי, שאמנם נחסך ממנו הצד הלא נעים של הזוגיות, אבל נגזל ממנו גם הצד הכן נעים שלה. כאמא גרושה, שלא ממש ממהרת להינשא בשנית, חסכתי ממנו גם את הגברים שבחיי. הדייטים שלי התקיימו הרחק מעיניו הבוחנות של הצאצא. בהתחלה, כשהוא היה עדיין ילד קטן, כדי שלא יפתח ציפיות שהוא הולך לקבל תכף אבא חדש. ובהמשך, כשבגר - כדי שלא יחשוש שהוא הולך לקבל תכף גבר חדש בבית.
האהבות שלי היו חשאיות למדי, מסתתרות בתוך המחשב, או מתחבאות בשעות הבוקר כשהילד בבית ספר, או מאוחר בלילה, כשהוא כבר ישן. חשבתי שאני מתנהגת בצורה אחראית, אבל בעצם, כמו שהוא לא ראה מריבות ושנאה, הוא גם לא ראה חיבוקים, נשיקות ואהבה. הוא לא ראה מחוות קטנות של זוגיות, ולא ברור לי מאיפה הוא ילמד אותן.
לפני כמה שנים, כשהוא ראה בפעם הראשונה את "אסקימו לימון", נחרדתי למדי. זאת תהיה הדוגמה שלו? קיצוניות של קדושה או קדשה? הבחורה הבתולית הטהורה, או סטלה המגמרת בקולי קולות? מצאתי לנכון להגיד לו, שהאמת היא איפשהו באמצע, רוב הבנות לא קדושות גמורות ולא זונות, אלא שילוב, וזה בסדר ככה.
ב"חברים" הקטעים של הזוגיות מבלבלים, שלא לדבר על "סיינפלד"
אז נשאר העניין הזה של הזוגיות. בבית ספר לא לומדים את זה, וגם אילו היו מלמדים, הילד שלי בטח לא היה מקשיב. גם מהסדרות שהוא רואה בטלוויזיה לא ממש תצמח הישועה. "נשואים פלוס" אמנם היתה משעשעת מאוד, אבל משפחה יותר דיספונקציונלית ממנה קשה למצוא. ב"חברים" הקטעים המעטים של הזוגיות די מבלבלים, בלשון המעטה, שלא לדבר על "סיינפלד".
אז נשאר לי רק לקוות שזה בכל זאת מין אינסטינקט שלנו, להצטוות ולהתנהל בתוך הזוגיות כשמוצאים את האדם הנכון. או שאני אספיק עוד איכשהו, בשנים המעטות שנותרו עד לפריחתו של הגוזל מהקן, להצטייד בכל זאת באיזו דוגמה נאותה, ולו רק כדי להראות לו שאפשר.
לפנייה לכתב/ת 
