בבוכרה היפה

שעת בין ערביים בסמטאות הצרות שלקוחות מסיפורי אלף לילה ולילה, והאנשים כאילו ניצבים בסרט עלילה היסטורי, שמנסה – בהצלחה רבה יש לומר – ליצור את התחושה שהזמן עצר מלכת.

אני בדרכי חזרה למלון אחרי יום טיול מרתק ופתאום אני מרגיש נגיעה בידי. ילדה בת 12 עם ברק בעיניים וצמה ארוכה פונה אלי באנגלית משובשת.

 "בבוקר הבטחת לבוא לחנות שלי", היא מזכירה לי מפגש מוקדם יותר, שכמעט שכחתי. בעודי מתנצל ושולף כמה שטרות מקומיים מהארנק, היא מבהירה לי "אני לא רוצה את הכסף, בוא לשתות איתי כוס תה". עכשיו כבר ברור שלא אשכח את הפגישה המקרית הזאת בנאות המדבר קרה-קום (המדבר השחור) שעל הגבול בין אוזבקיסטן לטורקמניסטן. הנה למדתי עוד פרק חשוב על התרבות המיוחדת, החמה והאנושית, של העם הזה, בלב אסיה שהיתה פעם סובייטית.

העתיקה: חיווה

לאוזבקיסטן מגיעים מישראל בטיסה ישירה לבירה טשקנט. חברת התעופה הלאומית "אוזבקיסטן איירווייז", המיוצגת בארץ על-ידי "ר.פ.א. פורט תעופה", מפעילה טיסות סדירות.

בקצה המערבי ביותר של אוזבקיסטן שוכנת חיווה, עיר עתיקה בת 2,500 שנה, נווה מדבר מוקף חומות ששימש בעבר הרחוק מוקד של שוק עבדים ונתיב חציית שיירות של לוחמים וסוחרים. כיום התושבים מתקיימים מתעשייה זעירה, מעבודות אומנות ומתיירות, אבל אין קושי לחוש את המזג ההיסטורי. צריך רק להיכנס לסמטאות הצרות, לטפס על החומות ולהביט בהתרגשות על עיר עמוסת מסגדים, ארמונות, מצודות ובתי-מדרש (מדרסות).

מבנה מיוחד במינו הוא המאוזולאום של פאחלוואן מחמוד מהמאה ה-14. המקום נבנה במשך 25 שנה והביקור בו מציג אומנות שיא בעבודת המג'וליקה, אריחי הקרמיקה הצבעוניים, בצבעיה המרהיבים והמקסימים. אטרקציות נוספות הן המינרט קאלטה מינאר שנועד להיות הגבוה בעולם, אולם בנייתו נפסקה לאחר 4 שנים וגובהו נעצר ב-28 מטר. מסגד יום השישי והמינרט הצמוד לו הם ביקורי חובה. 218 עמודי עץ מגולפים תומכים את תקרת המבנה שבמרכזה פתח גדול המאיר את המסגד.

חיווה מזמינה את המבקר בה ללכת לאיבוד במרחבי ההיסטוריה, בקצב איטי, עם יכולת לספוג אווירה אותנטית שמשרה עושר תרבותי ויופי אוריינטלי. הטורקיז, הכחול, הסגול והירוק מתמזגים ביופי עוצר נשימה בצבע האדמה החומה השולט בכל מקום. המלצה חמה: להתחיל את היום מוקדם מאוד בבוקר, ממש לפני הזריחה ולסיים בדמדומים.

הביקורים בארמונות ובמוזיאונים פתוחים לקהל משעה 09:00 בבוקר. בערבים ישנן הופעות פולקלור וארוחות ערב אותנטיות בבתים פרטיים, אצל משפחות שמארחות כמיטב המסורת האוזבקית.

היהודית: בוכרה

נסיעה של כ-8 שעות דרך מדבר קיזיל-קום (המדבר האדום), מובילה לבוכרה. אפשר גם לחזור לטשקנט ולטוס לבוכרה בערך באותה עלות. העיר שהיתה בעבר אחד הנתיבים המרכזיים בדרך המשי המפורסמת, נוסדה לפני יותר מ-2,500 שנה וכיום חיים בה כ-240,000 תושבים השומרים בקנאות על אתריה ההיסטוריים.

עוד במאה התשיעית הפכה בוכרה למרכז חינוכי רוחני איסלאמי. נבנו בה עשרות מסגדים ומדרסות ותלמידים רבים מרחבי העולם המוסלמי באו ללמוד במקום. העיר העתיקה בנויה סביב המצודה והתושבים כאן חיים בצפיפות בתוך הסמטאות הצרות.

השוק העירוני גדול המימדים מציע הכל, פשוט הכל! לידו פזורות חנויות לממכר אריגי משי ורקמות הסוזנות המפורסמות, דרך בתי מלאכה לעבודות יד ועד לבזארים שמתמחים בשטיחים איכותיים שלא תמצאו בשום מקום אחר בעולם.

לעיר בוכרה יש טעם מיוחד של רוגע, והחיים זורמים בלי לחץ. בתי תה, מסעדות, חנויות מתמחות וגנים מטופחים שמתוכם מגיח פסלו הבלתי מתפשר של נאסר א-דין, המזוהה כל כך עם העיר האצילית הזו שאנשיה הולכים לאט ומחייכים מהר.

אתרי החובה בעיר הם המאוזולאום העתיק והמשוחזר של איסמעיל סמאני

 מהמאה התשיעית, מבצר העיר שמשמש כמוזיאון ומינרט קאלאן המפורסם שנחשב בעבר למבנה הגבוה בעולם. מנוחה אפשר לתפוס סביב בריכת המים של "הלאבי-האוז", תוך ניצול משבי רוח נעימים, ארוחה טובה ובעיקר מנוחה מהצעידות הארוכות במסלולי דרך המשי המשוחזרים. לפני היציאה מהעיר אפשר לעבור בארמון הקיץ של האמיר האחרון.

ואי-אפשר בלי הנקודה היהודית. בבוכרה בית ספר יהודי שתלמידיו מדברים עברית של לימודי יהדות, כחלק מחיי הקהילה ששומרת בקנאות על המסורת היהודית ועל הקשר והחיבור לארצנו הקדושה. 350 יהודי בוכרה מקיימים בהצלחה את בית הכנסת ברובע היהודי ואם תהיו נחמדים גם יזמינו אתכם לארוחת שבת.

המודרנית: סמרקנד

עוד יעד חובה באוזבקיסטן הוא סמרקנד , אולי החשובה בערי דרך המשי. באמצע הדרך בין סין לארצות הים התיכון, ניצבה סמרקנד בלב המסחר בבדי משי, תבלינים, צמחי מרפא, תה, בשמים, זהב, כסף ושנהב. בשונה מערים אחרות שלוקות באפרוריות סובייטית, סמרקנד יודעת שיש לה מה להציע – רחובות מטופחים ונקיים, אנשים בלבוש יותר מודרני, חנויות ממותגות, בתי קפה מעוצבים, תיאטראות ועוד.

אבל מתחת למעטה החיצוני הזה, סמרקנד שייכת לאדם שנערץ על כל האוזבקים – טימור לנג, לוחם שחי על חרבו והפך את סמרקנד לבירתו ב-1370. הוא בנה מסגד אדיר מימדים לכבודה של אשתו ביבי חנום, שאת סיפורה חייבים לשמוע שם, ליד המסגד.

ממש ליד המסגד נמצא הבזאר הגדול, מרכז קניות אדיר מימדים, מגוון ומסודר. זהו פסטיבל ענק וססגוני של צבעים, טעמים וריחות. זהו מקום של מטפחות ראש צבעוניות, לחיים סמוקות ושמנמנות והמון זהב של חיוכים אמיתיים וכנים. "שוק האיכרים" שנמצא בקומפלקס הציורי הבלתי נתפס הזה הוא גולת הכותרת ואין טוב ממראה עיניים.

כיכר רג'אסטן, היא אתר חובה נוסף, רחב מימדים, חשוב ומעניין, שבו שלוש מדרסות ענקיות שקמו במאה ה-15 וה-17. מומלץ לבקר גם במצפה הכוכבים של אולוג בק.

ואם לא הייתם במפעל השטיחים – לא הייתם בסמרקנד. המפעל שייך למשפחת אורגי שטיחים מאפגניסטן, נתמך על-ידי הממשלה ומעסיק עשרות צעירות שמתפרנסות מעבודת אריגה ומשתכרות בהתאם ליכולתן.

הכנסת אורחים דלוקס

אירוח משפחות מקובל מאוד אצל האוזבקים. בשבילנו זה בילוי אותנטי, סוג של חיבור תרבותי-חברתי, ובשבילם זה מקור הכנסה נוסף וחשוב לתא המשפחתי. אחרי תיאום מראש בתיווך של מדריכים מקומיים, אפשר להגיע כבודדים או קבוצה לבית המשפחה המארחת, שבמקרים מסוימים עשויה להיות משפחה יהודית. האירוח הוא בסלון הבית שבו מוצבים שולחנות עם רגלים קצרות מאוד, מוקפים בשטיחים מקופלים. זה הרמז לכך שכל הערב תצטרכו לשלב רגליים בישיבה מזרחית.

זרם המטעמים נפתח במגוון עצום של סלטים שמוגשים בצלחות קטנות. הלחם

 האוזבקי העגול, עם הטבעת הלוגו של האופה במרכזו, מגיע חם ופריך. קנקני מים, בקבוקי וודקה מקומית, ירקות חתוכים טריים ומוחמצים, סלסילות של פירות העונה, פשטידות, דברי מאפה ממולאים בבשר וירק טרי, עוגות, צימוקים, שקדים ואגוזים – ואלה רק המנות הראשונות.

המרקים והמנות העיקריות המבושלות ברטבים מיוחדים וחריפים מגיעים בהפסקות במשך כל הערב. התה המיוחד, שחור או ירוק, מגיע בספלים נמוכים ומלווה את הארוחה במשך כל הערב. שום דבר אינו יורד מהשולחנות עד סיום הארוחה, כלומר עד שקמים מהשולחן להיפרד.

איך מעבירים את הזמן יחד עם המארחים שמדברים בשפה זרה כל-כך? להקת נגנים ורקדנים, כאלה עם אקורדיון ותוף מרים, יחד עם רקדנית מקומית בלבוש מסורתי – ממלאת את הזמן הפנוי בין הביסים. ארוחת הערב הייחודית הזו זולה (כ-10 דולר), במחיר דומה לארוחה במסעדה עירונית באוזבקיסטן. החלק האומנותי עולה מעט יותר.

בתי המלון ברחבי אוזבקיסטן נשאבים לצורת האירוח המערבית ולאט לאט מיישרים קו עם רמת השירות, החדרים, המסעדות והברים. האותנטיות נשמרת בעיקר במקומות הפחות מרכזיים. המסעדות בערים הגדולות, בעיקר בסמרקנד, מגישות מאכלים אוזבקיים אמיתיים ובראשם פלוף – מצע אורז מהול בגזר מרוסק ועליו חתיכות של בשר כבש מעט שמנוני, סמסה – מאפה פריך ממולא בבשר עם ירקות, והקבב ושיפודי הכבש הבלתי מנוצחים בתוספת סלטים, לחם ומשקאות.

האוכל הוא מרכז הבילוי אצל האוזבקים ולכן הוא מלווה במופעים, מוזיקה וריקודים. במדרסה Nodir Divan Beghi שבעיר בוכרה מקיימים מדי ערב מופע פולקלור של ריקודים אמנותיים ותצוגת אופנה של מיטב המעצבים המקומיים, והכל סביב שולחנות עמוסי מטעמים כיד המלך. בכנסייה הרוסית העתיקה שבמרכז העיר סמרקנד, מתקיימים מופעים של נגנים מוכשרים שמנגנים מוסיקה קלאסית, שירה אופראית ואפילו מוזיקה ישראלית.

מודיעין שלום

• מזג אוויר: אוזבקיסטן מושפעת משינויי אקלים קיצוניים בין קיץ לחורף ובין יום ולילה. הסתיו והאביב הן התקופות היותר מאוזנות והנוחות לביקור במדינה בשל מזג האוויר המדברי.
  

• בירוקרטיה: דרושה ויזה שאפשר להנפיק לפחות שבועיים לפני הנסיעה דרך סוכנויות הנסיעות, בעזרת דרכון בתוקף, 2 תמונות ו-120 דולר.
  

• מחירים: טיול מאורגן של כ-9 ימים יעלה בממוצע כ-1,500 דולר לאדם על בסיס חצי פנסיון, כולל הוצאת ויזה והוא מכסה כמעט את כל האפשרויות בצורה טובה ומספקת. למטיילים בודדים, שייצאו עם מדריך כתוב, הטיול יהיה קצת יותר איטי, בגלל הבירוקרטיה המקומית.
  

• אש"ל: לינה ליחיד בחדר זוגי כולל ארוחת בוקר בבית מלון 3 כוכבים תעלה בין 40 ל-80 דולר. ארוחה מלאה במסעדה מכובדת תעלה 10-20 דולר.
  

• כסף: אין כמעט שימוש בכרטיסי אשראי. המטבע המקומי הוא סום. 1,150 סום שווים דולר אחד