קנס ל"ימאים", קלפי לתרמילאים

למניין הסכנות הקיומיות שמולן עומדת ישראל ניתן להוסיף אחת נוספת, שאינה ייחודית דווקא לה: האדישות, במיוחד ערב בחירות. התחזיות שפורסמו אודות שיעורי ההצבעה בקרב הצעירים אינן עניין של אופנה זמנית וחולפת, אלא תופעה עמוקה וארוכת טווח. זו התרבות המערבית שהופכת אותנו האזרחים לנהנתנים ואדישים, ולא פחות מכך - לציניים כלפי כל הסובב, קל וחומר כלפי הפוליטיקה. אבל גם האדישות, בדיוק כמו האלימות, היא כרסום יסוד הדמוקרטיה; גם בה צריך להיאבק, ואין להסתפק במילים.

שורש התופעה - בהגדרת החובה האזרחית בישראל. אצלנו, רק השירות הצבאי נחשב לחובה, ואילו על השתתפות והצבעה מקובל לחשוב כי אלו זכויות, לא חובות. להנחה זו אין בסיס. השתתפות בבחירות היא בהחלט חובה אזרחית, כיוון שהיא מהווה את היסוד עליו בנוי המשטר. המאבק באדישות צריך להתנהל באופן נרחב ובחזיתות רבות. הרובד המרכזי צריך להיות שינוי תרבותי ליצירת עניין ואכפתיות בזולת ובחברה. מדובר בתהליכים ארוכי טווח של חינוך, שנחוץ שיילמדו בבתי-הספר מגיל צעיר. בשעות מחנך, לדוגמה, מדברים הרבה על הצבא, אך רק מעט על החשיבות שבמעורבות פוליטית-חברתית ובהצבעה.

לצד הנחלת מסורת של מעורבות ואיכפתיות, גם המחוקקים יכולים להשפיע על התפישה הישראלית של הפוליטיקה, ולתרום למאבק באדישות. חוקים אינם רק קודקס של כללי "עשה" ו"אל תעשה", אלא מערכת עקרונות המתווה את אופי החברה. הטלת קנס על אלו שאינם מתייצבים בקלפי, כפי שנעשה במספר מדינות, תהיה צעד בכיוון הנכון. זה אולי מעשה לא פופלרי, אבל בעקיפין - אם ישופרו אחוזי ההצבעה - הוא עשוי להצדיק את יום השבתון היקר כל-כך. מן הראוי שהקנס יהיה נמוך במיוחד (באוסטרליה הוא נע סביב ערך השווה ל-150 שקלים), בסדר גודל של דו"ח חניה, כאשר המשמעות היא סמלית בעיקרה, ללא צורך בהענשה או הרתעה.

צעד נוסף אותו יכולים המחוקקים לבצע, הוא לקבוע כי גם הפתקים ה"לבנים" ייספרו במניין הקולות, ולא ייחשבו

לפסולים. גם ההחלטה שלא להחליט היא בעלת משמעות. בין אם מדובר בצעד הנובע ממחאה או מחוסר מודעות או אכפתיות, הפתק הלבן הוא האפשרות של אלה שאינם מוצאים ביטוי לעצמם במערכת הפוליטית הקיימת, אך עדיין מחליטים להתערב ולומר את דברם. צעד זה יקרב אל תוך המערכת את אלו שאינם מאמינים בה, שכן ספירת הקולות הלבנים תאפשר הבעת אי-אמון של הציבור בפוליטיקה, מתוך הפוליטיקה. מספר הקולות הלבנים, שמשמעותו תהיה סמלית בלבד, יהווה נייר לקמוס לרחשי הלב של אלו שאינם רוצים להשפיע מבפנים, אך באים לקלפי מתוך הרגשה של אכפתיות, או לשם מחאה.

הצעד השלישי לחיזוק המעורבות והאכפתיות צריך להיות מתן זכות וחובת ההצבעה לאזרחים השוהים בחו"ל, פרט לאלו שברור כי עזבו את הארץ לצמיתות. אין סיבה שישראל תחרוג מהנהוג במערב. צעד זה יחזק את הקשר של ישראלים הנמצאים בחו"ל למה שקורה בארץ, ויאפשר גם למטיילים וסטודנטים, שאין באפשרותם לממן טיסה לארץ במיוחד למטרה זו, לקחת חלק במה שקורה בישראל. ממילא "רודף" המצב הפוליטי בישראל אחרי כל ישראלי וישראלית באשר הם ומשפיע על חייהם הן בחו"ל, הן לכשיחזרו לארץ והן בנוגע להחלטה האם ומתי לחזור.

כל אלה הם בגדר פעולות אפשרויות, וסביר להניח כי יש רעיונות נוספים שיכולים לחזק את מידת הקשר (ולאוו דווקא את מידת האמון) של הציבור אל המערכת הפוליטית. בעולם שבו אשליית האינדווידואליזם הולכת ומתחזקת, עולם שבו האחריות ההדדית והקולקטיבית כמעט אינה קיימת, יש לפעול לחיזוק המעורבות והאיכפתיות ולראות בהן זכות, אך גם חובה של כל אזרח ואזרחית. יש להעלות את העניין על סדר היום הציבורי ולזכור שדיון אינו מספיק, וללא עשייה - הן חקיקתית והן חינוכית - לא יהיו תוצאות.