אז למה מתחפשים בפורים?

האם שמונה מילים במגילת אסתר הן הסיבה למנהג העממי להתחפש בפורים? במקורות היהודיים תולים את מנהג התחפושות בפסוק ממגילת אסתר "אשר נהפך להם מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב", אבל המחקר המודרני פנה לעולמות שונים לחלוטין והוכיח כי ההתהוללות וההשתוללות בפורים מקורם בחג פרסי קדום ובקרנבלים של אירופה בימי הביניים.

האנציקלופדיה המקראית בערך "פורים" מסכמת: "ההתחפשות במסכות ראשיתה באיטליה בשלהי ימי הביניים, בהשפעות חגיגות הקרנבל החל סמוך לפורים", וכאן כבר רמז לסמיכות הזמנים שחלה השנה, בין קרנבל–פסטיבל ונציה וחג פורים שלנו.

מאפייניו של קרנבל הינם זלילה ושתייה, השתוללות, פריעת חוק וסדר, הפרת כללי ההתנהגות החברתית המקובלת, ולעיתים קרובות – היפוך או שינוי תפקידים, או לפחות טשטוש חברתי ומעמדי.

מקומו של הקרנבל הוא תמיד בחוץ – בכיכרות וברחובות והאווירה העליזה מציגה את החיים מכיוונם ההפוך. הפרופ' אביעד קלינברג במאמרו בספר "קרנבלים" מאפיין אותם במילים המתארות באופן מלא את חגיגות פורים: "החוגגים חיברו שירים ומעין מחזות ששמו ללעג את המעמדות העליונים... בסוף החגיגות נשרפה באופן טקסי בובת 'מלך הקרנבל' או 'מלך הלץ'... חילוניים התחפשו לאנשי כנסייה, וגברים לנשים, חוגגים עטו מסכות... העולם ההיררכי והמחמיר של כל ימות השנה נסוג בפני עולם של צבע, מין, זלילה, שוויוניות ולצון".

וככל קרנבל גם לנו בפורים יש הכתרה היתולית של מלך בדמות בובה, תחפושות ומסכות ועולם שכולו ליצנות וריקנות. העולם היהודי המחמיר מאוד בהלכה הקובעת "לא יהיה כלי גבר על אשה ולא ילבש גבר שמלת אשה"(דברים כב,ה) הקל מאוד בפורים, ובשולחן ערוך נפסק "ומה שנהגו ללבוש פרצופים (מסכות) בפורים, וגבר לובש שמלת אשה, ואשה כלי גבר, אין איסור בדבר, מאחר שאין מכוונים אלא לשמחה".

הגלגול הנוכחי של המסורת הזו החל בתל-אביב של שנות ה-30 בעדלידע והתגלגל לעיר חולון בשנות ה-90 של המאה ה-20. בדומה לתחפושת שמקורה זר ולא יהודי כך גם מקור אכילת "אוזני המן", אותם משולשים גדושי פרג או כל מילוי אחר. אך מדוע שנאכל את אוזניו של אותו רשע ולא את ידיו או רגליו? גם במקרה זה אנו פונים לעולמות אחרים. הנוצרים נוהגים לאכול ב"יום שישי העצוב" הסמוך לפסחא, היום שבו לפי מסורתם הלשין יהודה איש קריות על ישו הנוצרי, עוגות משולשות ממולאות המכונות "אוזני יהודה". ולמה אוזני יהודה? משום שלפי מסורתם יהודה איש-קריות תלה את עצמו על עץ. ולא עץ סתם, אלא כליל החורש, המוכר מאוד. למחרת תלייתו של יהודה הצמיח העץ אוזניים הן "אוזני יהודה". אז מקור לאכילת "אוזני יהודה" יש ומדוע שיהודים במאות ה-16 -17 לא יאמצו לעצמם מנהג דומה, אך הפוך. אם הגויים אוכלים "אוזני יהודה" ב"יום שישי העצוב" נאכל אנחנו "אוזני המן" ביום השמח – פורים.

לא את כל מנהגי החג "גנבו" היהודים ממקורות זרים. היו וישנם גם מנהגים מקוריים. למשל, המנהג לאכול ב"סעודת פורים" דווקא תרנגול הודו נועד להזכיר שאחשורוש מלך "מהודו ועד כוש". מנהג אחר הוא למלא את אוזניו של המן בפרג הנקרא ביידיש מהן (Mohn) שהן אותיות המן, וכך כאילו אוכלים את צורר היהודים. המנהג לשרוף את המן יש בו יסוד מאגי ברור, שהרי השריפה פוגעת בדמות גם לאחר מותו. בדרך זו קיימו את הפסוק "מחה אמחה את זכר עמלק", והמן האגגי מן המגילה הוא "בן משפחתו" של אגג מלך עמלק. באיטליה נהגו לשבור קערת חרס בכל פעם שהזכירו את המילה "המן" במגילה; אצל יהודי אשכנז אימצו את הרעשן שהוא חלק מהפולקלור העממי של ארצות מרכז אירופה. עדות ישראל לתפוצותיהן פיתחו מנהגים שונים לחג הפורים, כאשר האופי היה תמיד קשור בסביבה ובחברה שבקרבה חיו.