בג"ץ ואולמרט שכחו: זאת מדינה יהודית

השבוע קבעה ממשלת ישראל/ישמעאל: העדפה מתקנת לקבלת ערבים. "השרים קיבלו את הצעת ממלא-מקום ראש הממשלה לעודד קבלת עובדים מהאוכלוסיה הערבית למשרדי הממשלה", התבשרנו. קלטנו איפוא מושג יפה ונאור מפי ראש השרים: "העדפה מתקנת". והרי רק לפני שבועיים אסר בג"ץ לקבוע אזורי "העדפה לאומית", בגליל ובנגב למשל, ולחזקם בתקציבים בתחומי חינוך ורווחה, אם לא כלולים בהם יישובים ערביים באופן שוויוני. הגדיל לעשות הנציב העליון, אשר כמובן ישב בראש ההרכב, בקבעו כי גם אם יקבעו קריטריונים ענייניים לאזורי העדפה שלא על בסיס לאומי, אך יתברר כי מן ההטבה נהנים בעיקר יהודים - הרי שזו פסולה מעיקרה.

אתם הבנתם את זה? העדפה מתקנת לערבים - עוברת, חיובית. העדפה ליהודים - יוק! "פסולה מעיקרה". ואינני יודע כבר על מי להתנפל; על הממשלה המעדיפה ערבים, או על בג"ץ האוסר העדפת יהודים? האם אנחנו מצויים בעיצומה של מערבולת מהופכת? מירוץ להשמדה עצמית?

הבג"ץ הנזכר הוא המשכו הישיר של בג"ץ קציר, אשר מנע אפשרות להקצות קרקע להתיישבות יהודית בלבד. בעבר הרחוק יותר בוטלו קיצבאות יוצאי צבא, מאימת הבג"ץ הטרויאני. כך כמעט ומיקם עצמו בג"ץ בעמדה של "צורר מדינת היהודים". אמירה חריפה זו מבטאת לצערי את תחושתי העמוקה, ואת תחושת רבים-רבים מעמיתיי, כלפי המוסד השיפוטי העליון, שפלש עמוק למחוזות השקפתיים לא לו. הנשיא, הנגוע בדעה קדומה ליברלית, מתאים את חוקי היסוד "חופש העיסוק" ו"כבוד האדם וחירותו" ככפפה להשקפתו. על הסף הוא משלח מעל פניו, כזבוב טורדני, כל אפשרות לתת משמעות למושג "מדינה יהודית" כגורם להעדפת בני הלאום היהודי, אף שכך מוגדרת מדינת ישראל בחוקי היסוד עצמם ובמגילת העצמאות.

מי שחושב כי פרשנות חוק היא אובייקטיבית ו"חוק זה חוק", מוזמן לקרוא את דעת שופט המיעוט בפסק "קציר", השופט קדמי: "למרות הערך הנעלה של השוויון, אין להתעלם מערכים אחרים וביניהם ערך הביטחון הלאומי. ערך זה מדבר בהבטחת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, ובנסיבות שבהן יש לכך הצדקה - בכוחו לכרסם ואף לדחות את ערך השוויון", כך כתב. האם ההבדל בין עמדות ברק וקדמי נובעות משונות ברמתם המשפטית? ודאי שלא! מחלוקתם נובעת מהשקפת עולמם; שופט תומך-ציונות יפרש כך, ואחר יפרש להיפך. לגיטימית איפוא התמיהה: כבוד הנשיא, הלנו אתה או לצרינו?

הדיון אינו קשור רק לשאלות של הקצאת קרקע והטבות כספיות באזורי עדיפות. הנושא נוקב ויורד עד השיתין של קיומנו כאן במדינונת שעל גדת הים התיכון; של סטטוס היהודים בצד המיעוט הערבי-פלסטיני. זהו מוקד המאבק בין נאמני הציונות, הכללית והדתית כאחת, ובין שוחרי המדינה האזרחית. זוהי אבן השתיה לכל הוויכוחים הפנימיים ו"מלחמות האחים" בתוכנו. חוק השבות הוא חוק אפלייתי בעליל, המאפשר רק לצאצאי העם היהודי עלייה והתאזרחות ללא הגבלה. אף-על-פי-כן, טרם התרועע. הכל מבינים כי מדינת ישראל קמה כבית לאומי לעם היהודי, שהתפזר לתפוצותיו. אין כל סיבה שבעולם, ושום הגיון פלפולי-משפטי לא יצדיק זאת, להפלות לטובה את בני העם היהודי בשער הכניסה למדינה, ולא לאשר להם "עדיפות יהודית" בהקשרים אחרים. ושמא קרוב היום בו הנשיא העותומאני העליון יבטל גם את חוק השבות כמנוגד לערך השוויון?

כל מי שמנסה להבחין בין הדבקים הללו נגוע בחשיבה אבסורדית, וחוששני שמקורה עמוק ביותר: שנאה עצמית של יהודים, אשר כבר נאמר עליה שהיא חמורה משנאת המן צורר היהודים.

הרב ישראל רוזן, ראש מכון "צומת" באלון שבות