הר חרת: על שלושה פשעים

הנכון הוא שיושביו הקדומים של המקום היו מן הסתם ישראלים טובים, לפחות לפי גילם של שרידי השומרות העתיקות בחורבת חרת, ולפי שנובע שם מעיין נקבה, כלומר כזה שכדי להשיג את מעט המים האצורים בתהום קדחו נקבה אל תוך הסלע רווי המים וניקזו אותם החוצה, אל בריכת אגירה זעירה בקצה המנהרה. ימיה של השיטה הזו כימי ההתיישבות הישראלית הקדומה בהרי יהודה. התנ"ך שלנו רווי בתיאורים מעשיים, ובשיר-השירים אפילו רומנטיים וארוטיים, של מקומות ו"מפעלי מים" כאלה. כל מי שבאו אחר כך, ובאיזו שפה שלא דיברו, עשו שימוש בידע מוקדם של אבותינו. הללויה!

והמקום, מהו? עין חרת וחורבת חרת ביער חרת, על הר חרת. חרת הוא מקום שבעצת הנביא גד ברח אליו דוד בטרם היה למלך, מפני שאול. אין איש בעולם יודע היום היכן הוא יער חרת זה, מה שלא הפריע לוועדת השמות ליטול את שמה של חווה חקלאית פלסטינית קטנה, לא רחוק ממה שהיה הכפר הגדול אלקסטל, ושמה היה ח'רבת אלחורית', כלומר "מעט האדמה המעובדת", ולהחליט שצלצול השם דומה דיו ליער העלום מימי דוד המלך. החווה ניטשה זה כבר, בעצם ימי המלחמה שבה איבדו הפלסטינים את אחיזתם בהרי ירושלים. נפילת הקסטל ומנוסת אנשי האזור כולו סחפה עמה גם את יושבי אלחורית' והם הלכו לבלי שוב.

שומרות האבן הכבדות נהרסו לאיטן, השקדים התמררו על עציהם, טרסות האבן הפכו לפארק נהדר של חורש ובוסתנים, וכל שדה החיזיון הפך לאיטו לריאה ירושלמית ירוקה במרחק של כלום מבירת הנצח הכי קדושה והכי ענייה בארץ.

חרפה חזותית ונבלה מטמאת

ביום חורפי של שמש, שמשביחה את פרחי העונה, כיתתי רגליי בשולי מבשרת ציון, בעיבורה של עיר קודשנו. השקדים עמדו על סף ירקותם הקיצית, שבא התחת לובנם החגיגי והמופלא אך קצר הימים. פריחת חורף ענוגה צבעה בוורוד ובצהוב את אדמת הבוסתן הבהירה. לא רק תחנת ריח של צבאים הייתה על טרסת ההר שם, אלא גם סימנים ברורים שיד כלשהי מטפחת אותה ואת מדרגות האבן העוטרות את הבריכה הירקרקת של עין חרת הקטן.

בין עצי הזית העתיקים, לא רחוק מהמעיין על מדרון הר חרת התלול, התנהל מרדף רע מראה. שלושה כלבים שנתפראו והפכו לזאבים של ממש דלקו בחריצת לשון אחרי צבי מבוהל אשר נמלט על נפשו בבעתה אל תוך החורשות שבהר, וכך נמנע ממני להיות עד לסיומו של חזיון המוות הזה. בז התרומם מעל שלולית אדמדמה שרבצה על הדרך ונסק בחבטות כנף מהירות. ממקורו השתלשלה לטאה, שנראה בעליל על פי טלטוליה כי עדיין היא חיה ומי שישים קץ לחייה יהיו מקוריהם התאבים של גוזלי אותו בז, אי שם באחת מנקרות האבן של היער.

מעל נחל שורק העמוק, מול הר חרת, הייתי מורגל לראות את הר אורה הירוק, שעל פסגתו התקבע לפני דור מחנה של צבא, אשר בלע אל חיקו את מקדש האבן התמים של מיס קרי, אמריקאית הוזה ונמרצת שהקימה מפעל להשכנת אהבה עולמית על ההר עוד הרבה לפני מלחמת העצמאות. היחיד שתמך בה ובמפעלה עד יום מותו היה הכלב שלה, אשר מצבת קברו נמצאת עד היום באותו מחנה סגור.

תחת כל זאת, מול עיניי הנדהמות באותו בוקר חורפי ויפה, התנוסס מבנה אדיר ממדים, כזה שמגמד את ממדי ההר ומפקיעו מן הנוף. למבנה המפלצתי והכעור הזה, שאין אזרח רשאי לעיין בתוכניותיו קודם לבנייתו, שעל כן הוא נמצא בתחום הוועדה הכמעט חשאית והשרירותית ולמ"ב (ועדה למבנים בטחוניים), יש מן הסתם משמעות בטחונית מובהקת וחיונית, אבל לבנותו כך שיהפוך עוד בטרם שהושלם לחרפה חזותית ולנבלה המטמאת את שארית האסתטיקה של הרי ירושלים? מעורר זעם, ייאוש, בחילה!

 לא די ב"חווה" המזוהמת והעבריינית, במרחק של כלום מבוסתני עין חרת, שהקים אחד אשר מנהל מקרקעי ישראל חסר התועלת לא מצליח לסלקו מן המקום זה שנים? לא זו בלבד שהוא עורם במקום, כבמחנה פליטים עזתי, כבשים, עיזים, גרוטאות, כלב צרוד, חברת שמירה ובדואים מאי שם, הוא אפילו לא גר במקום, אלא – כעדות עובדיו – במבשרת הסמוכה. כל זאת עשה כנראה כדי לזכות בנתחי ממון הפיצויים, כאשר תתממש תוכנית העוועים להקים על ההר הירוק הזה שכונות מגורים, שהן בתורן יחריבו כמובן את שארית הירוק הירושלמי הזה לנצח.

ועין חרת, מה יהיה עליו? אל דאגה, מרגיעים היזמים ואנשי השרירות שיפקיעו מאיתנו את המקום. המעיין יהיה חלק מהגינה הציבורית. עציץ רטוב. האח! הידד!

איפה זה

במפת הטיולים וסימון השבילים "הרי ירושלים ופרוזדור ירושלים" (מס' 9). המעיין והחורבה נמצאים על מדרון הר חרת, מדרום למבשרת ציון. מגיעים לשם ברכב (חזק!) בכביש צר מאוד שיוצא שמאלה מכביש 3965, כ-400 מ' אחרי עיגול התנועה של מעוז ציון (אם נסעתם לכיוון מחצבות הקסטל). אחרי כ-100 מ' של ירידה בכביש הצר מסתעפת ממנו ימינה דרך עפר. מגיעים בה עד לכניסה ל"חוות" גרוטאות מצחינה ומדיפה ריח למרחוק. בוסתן עצי השקד, החורבה העתיקה והמעיין, נמצאים כמה מטרים בהמשך הדרך הלאה.