הצגת ילדים מצליחה לחשוף התעללויות מיניות בפעוטות

השעה שש בערב וגן נילי בכפר אוריה ליד לטרון מלא בילדים. הקוביות מסודרות בסל, כל הצעצועים פונו מהשטיח. בעוד זמן קצר תתחיל כאן ההצגה "יעל לומדת לשמור על גופה", והילדים חדורי התרגשות. מאחוריהם, דחוסים בתוך כיסאות גן קטנים, יושבים ההורים הגאים.

שום דבר בקוקיות החמודות ובתחפושת הילדותית של השחקנית, מיכל הרט, לא מכין אותם למה שיקרה אחר כך: שעה שלמה על התעללות מינית במשפחה, משחקים אסורים בין ילדים וחקירת איברי המין.

"הגוף שלי הוא רק שלי", אומרת הרט בקול מתוק, ומנחיתה את הפצצה: "לבנות יש פות ולבנים יש פין". הילדים מצחקקים במבוכה, ההורים מרימים גבה, אבל זה רק המתאבן. בחיפושיה אחרי הבובה שהלכה לאיבוד תוהה מיכל האם מותר לתחוב מדחום לישבן במשחק "רופא וחולה", מה עושים כשהבן-דוד המבוגר מציע מתנות תמורת מגע "באיבר הפרטי שלו", ואיך מבדילים בין סוד טוב לסוד רע, כזה שחייבים לספר.

בעוד שהילדים בני הארבע מצטרפים בשמחה לשיר "נאמר לא, ונספר למבוגר שעוזר", ההורים נראים בהלם מוחלט. "לא חשבתי שאגיע למצב שבו אראה לילדה שלי הצגות כאלה", אומרת אחת האמהות בתום ההצגה. "אני מבינה שאי אפשר לתקוע את הראש בחול ולראות רק הצגות על פו הדב, אבל זה היה לי קשה מאוד".

אם לא ידברו על זה, זה לא יקרה?

הוויכוח על ההצגה, שרצה כבר שנה במאות גני ילדים ובתי-ספר יסודיים ברחבי הארץ, הפך לאחרונה לאחד הנושאים החמים בשיחותיהם של הורים לילדים קטנים. בפורום חינוך לגיל הרך של "תפוז" נפתח דיון בנוגע להצגה. תוך זמן קצר נרשמו שם עשרות תגובות. חלק לא קטן מהן שליליות. "אני קצת כועסת על הגן", כתבה אחת האמהות שצפתה בהצגה, "נראה לי שאפשר היה לחכות לשנה הבאה. הכניסו לנו משהו לא רלוונטי. הילד שלי גדל בסביבה מאוד מגוננת, כך שכרגע אני פשוט יורדת מכל עניין ההסברה".

ואמא אחרת הוסיפה: "מדובר בהצגה שמייצרת טראומה במקום למנוע אותה. נזק טהור ומזוקק. פצע של ממש. אני מציעה להתמקד לא בנושא ההטרדה או התקיפה המינית, אלא בנזק שגורמת ההצגה. לו היתה יוזמה כזו בגן של בתי, הייתי עוצרת אותה בגופי. זה נשמע לי כמו להעביר ילד תאונת דרכים כדי ללמד אותו לחצות במעבר חצייה. טראומטי ומיותר".

"יש אמהות שחושבות שאם הן לא ידברו על זה, זה לא יקרה", מגיבה יעל פדר (33), מקימת התיאטרון "החברים של יעל" ובמאית ההצגה. "אבל ההצגה היא לא הבעיה. התעללות מינית ופגיעות מיניות בין ילדים הן הבעיה. עבדנו עם פסיכולוגים ועם אנשי משרד החינוך כדי לוודא שאנחנו מעבירים את המסר בצורה העדינה ביותר, אבל בלי לטאטא את הדברים מתחת לשטיח".

- היו מקומות שסירבו לאפשר לך להעלות את ההצגה?

"היו גנים שלא רצו לשמוע על הנושא. פעם אחת גם הופענו בפני ילדי כיתה א' בבית-ספר דתי באזור המרכז, ואחרי שיר אחד המורה עלתה ואמרה שהיא לא מוכנה שנמשיך. שאלתי אותה אם היא מבינה את המסר שהיא מעבירה לילדים כשהיא מורידה מהבמה, מול העיניים שלהם, מישהי שמדברת על האיברים הפרטיים. הרי אחר-כך, אם משהו חס וחלילה יקרה לילד כזה הוא לא יספר, כי הוא ראה שכשמישהו מדבר על זה משתיקים אותו".

"לבנות יש פות, ולבנים יש פין". מיכל הרט מציגה

בטי ריטבו, מדריכה ארצית ביחידה למניעת התעללות בילדים של משרד החינוך, מודעת היטב להתנגדות שמעלה ההצגה אצל חלק לא קטן מההורים. למרות זאת, היא מסבירה כי משרד החינוך עומד מאחורי פדר ומסרי האזהרה שההצגה שלה מעבירה. "אני מבינה את ההורים", היא אומרת, "אבל לצערנו המציאות מחייבת אותנו לעבוד עם הילדים על המסרים האלו. ההצגה נעשית בתיאום איתנו ובאישורנו. התנאי היחיד הוא שהגננות יעבדו עם הילדים על המסרים לפני ההצגה ואחריה, כך שלא יהיה מצב שרואים את ההצגה וגמרנו, הולכים הביתה.

"ההצגה עוסקת, באופן עדין והדרגתי, במצבים שילדים עלולים להיתקל בהם. ילדים צריכים לדעת להבחין בין נגיעות מתאימות ומותרות ונגיעות שאינן מתאימות, בין סודות טובים ורעים. אין כאן משהו שעלול לאיים על הילדים, הכל נעשה עם שירים ועם הומור".

למבוכה יש מחיר כבד

גם אם הנזק שעשויה ההצגה לגרום לילדים נתון לוויכוח, התרומה שלה לגילוי מקרים של התעללות מינית אינה מוטלת בספק. "יש סצינה שבה אני אומרת לילדים שהבן-דוד שלי הציע לי מתנות אם אגע באיבר הפרטי שלו, ושואלת אותם מה לדעתם צריך לעשות", מספרת הרט (23), שהיא גם סטודנטית לפסיכולוגיה. "באחד הגנים ילד אמר לי שאני יכולה לגעת באיבר הפרטי ופשוט לקחת טישיו. הייתי המומה. זה לא משהו שילד בן ארבע אמור לדעת. ילדה אחרת התחילה לבכות ויצאה החוצה. תפקידה של הגננת במקרה כזה הוא להפנות את הילדים לעובדת סוציאלית, שתבדוק אם הכל בסדר".

פדר מספרת על בית-ספר באזור המרכז שהשומר שלו נעצר בחשד שפגע מינית בילדים, לאחר שהועלתה ההצגה במקום. "המנהלת התקשרה אליי ואמרה שאחת הילדות סיפרה לחוקר על הצגה שבה הסבירו שיש סוד טוב וסוד רע, ומה שהשומר עשה זה סוד רע. במקרה אחר התקשרה אלי פסיכולוגית וסיפרה שהגיעה אליה ילדה שראתה את ההצגה והחליטה לגלות לה על התעללות שהיא עברה".

אחת הילדות התחילה לבכות ויצאה באמצע ההצגה. הרט 

לדברי פדר, עובדת סוציאלית בהכשרתה, מטרת ההצגה היא לא רק גילוי מקרי התעללות, אלא מניעתם מלכתחילה – גם בתחומי הגן עצמו. "משיחות שניהלתי בעבר עם גננות הבנתי כמה בלבול יש בנושא הזה", היא מספרת, "כמה קשה להפריד בין סקרנות טבעית ובריאה לבין מצב שבו הילדים ממש גורמים זה לזה נזק.

"פנו אליי מהאגודה להגנת הילד (אל"י) ויחד עם היחידה למניעת התעללות במשרד החינוך החלטנו לפתח הצגה שתטפל בנושא הכאוב הזה. כשהעליתי את ההצגה בגנים, ראינו שמהתגובות של הילדים אפשר לגלות הרבה פעמים אם משהו לא טוב קורה בבית. כשאחת הילדות אמרה לי פעם לא לגעת בבן-דוד כי 'ייצא נוזל לבן', הבנתי שיש כאן יותר מסתם מניעה. הרי כשילד נפגע פיזית קל מאוד לאתר את זה, אבל פגיעה מינית היא דבר שהורים חוששים אפילו לשאול את הילדים שלהם עליו, וכך זה מתפספס".

"זה נכון", מודה אמא שצפתה בהצגה באחד הגנים. "אני לא יוזמת שיחות בנושא הזה, כי זה מביך אותי. לפעמים יש למבוכה הזאת מחיר. בשנה שעברה הילד הגדול שלי היה חוזר הביתה נורא שקט, ולא הבנתי מה קרה לו. כשסוף-סוף שאלתי אותו, הוא סיפר שהילדים בגן שבו הוא למד מורידים לו את המכנסיים ומכניסים לו דברים. התחלתי לבכות, לא הבנתי איך עד עכשיו לא גיליתי את זה".

אבא, מה זה מעשה מגונה?

החשש והמבוכה משיחות עם הילדים בנושאי מין גדולים במיוחד במגזר הדתי. מרבית הגננות מבני-ברק שראו את ההצגה במסגרת יום עיון, נמנעו מלהזמין אותה לגן. בגנים הדתיים המעטים שהחליטו להתמודד עם הנושא ביקשו לקצץ סצינות ולהימנע מאמירה מפורשת של שמות איברי המין. "יש הדחקה מוחלטת של הנושא הזה בציבור הדתי", טוענת פדר. "אנשים חושבים שבציבור הדתי אין מקרים של פגיעה מינית, אבל הסטטיסטיקה מראה אחרת. יש שם בדיוק את אותו שיעור של התעללות מינית, רק שאצלם קשה יותר לטפל בזה כי אף אחד לא מדבר.

"דיברתי פעם עם מנהל בית-ספר דתי שסיפר לי שהילדה שלו שמעה בחדשות על רב שביצע מעשה מגונה בילדים ושאלה אותו 'אבא, מה זה מעשה מגונה?' הוא נהיה אדום כולו, לא היה מסוגל לענות לה".

"למה להכניס לילדים דברים כאלה לראש?" מתרעמת חנה שחר, רכזת התרבות בבית הספר היסודי-דתי "עציון" בתל-אביב. "לא מספיק מה שהם רואים בטלוויזיה, אני צריכה להציג להם עוד? אני לא אחשוף את הילדים לזוהמה הזאת כדי ללמד אותם מה לא צריך לעשות. לא חייבים לראות את הרע כדי לדעת מה הטוב. אפשר לעשות את זה יותר בעדינות".

לדברי שחר, לא רק שהצגות מהסוג הזה לא מונעות התעללות, אלא הן אף מעלות את הסיכון להתנהגות מינית בקרב ילדים. "מספיק ילד מטורף אחד שיחליט שהוא רוצה לחקות את מה שהוא שמע עליו בהצגה", היא אומרת. "מראים להם התנהגות בעייתית ואז אומרים להם לא לחזור עליה, אבל היא כבר נחרתה בראש שלהם".

שחר דוחה בתוקף את הטענות על כך שהתעלמות מהנושא מובילה לנזק רב יותר מאשר התמודדות ישירה עימו. "ההורים הדתיים לא מטומטמים", היא אומרת. "אנחנו לא מקריבים את הילדים שלנו. הילדים לא טיפשים והם יודעים שצריך להיזהר".

אלא שהתגובות להצגה בגן נילי מראות על מציאות אחרת: בחיפושיה אחר הבובה שלה פוגשת השחקנית אדם זר שאומר לה שהבובה נמצאת אצלו בבית, ומציע לה לבוא עימו. כשהיא שואלת את הילדים מה לעשות, רובם המכריע תומך בהליכה עם הזר. "עבור ההורים הסצינה הזאת היתה סטירת לחי", מספרת פדר, "פתאום הם קולטים שהילדים שלהם היו הולכים בלי בעיה עם גבר זר לחלוטין".

על דבר אחד אין ויכוח בין מוסדות החינוך הדוחים את ההצגה ובין אלו שמקבלים אותה בזרועות פתוחות: האלימות המינית – המילולית והפיזית – בקרב ילדים הולכת וגדלה. "ילדים קטנים משתמשים היום במילים שגורמות לי להסמיק", אומרת שחר.

הגננת נילי חצרוני מסכימה: "הילדים של היום חשופים הרבה יותר למיניות מהילדים של פעם, ומרגישים את זה בגן. הם רואים דברים שהם לא אמורים לראות, ואחר כך מחקים את זה פה. אני רואה בגנים מקרים שהם מעבר לסקרנות הנורמטיבית, דברים שלא היו פעם. בגלל זה ההצגה הזו כל-כך אמיצה. נכון, הנושא הזה טעון וקשה לגעת בו, אבל עדיף לראות את זה בהצגה מאשר לטפל בזה במציאות. טוב שלמישהו היה אומץ להיכנס לסיוט הגדול ביותר של כל הורה".