פיתרון יהודי לעולים - או עידוד התבוללות?
האם הגיעה השעה לפיתרון לא אורתודוקסי לפסולי החיתון ולמי שמעוניין בכך? האם הגיור הרפורמי הוא פיקציה טכנית המנוגדת למסורת ישראל? רגע לפני שהכנסת מתפזרת, רבנים כותבים על כמה מתפוחי האדמה הלוהטים שיעסיקו את זו הבאה
| הרב גלעד קריב |  | הרב אברהם יוסף | | | | |
בניגוד לתדמית העולה ממערכת הבחירות הרדומה (ואולי צריך לומר, המורדמת בכוונה תחילה), נושא יחסי הדת והמדינה לא נעלם עם קריסתה הפוליטית של מפלגת שינוי. ההישגים של זו בכנסת היוצאת כמעט וכופים על הממשלה הבאה להמשיך ולעסוק בשאלת מערך שירותי הדת היהודיים, תפקוד המועצות הדתיות, תקציבי הישיבות וסמכויות בתי-הדין הרבניים. בפני בג"ץ עומדות ותלויות עתירות בנושא הגיור הלא אורתודוכסי ותוקפו של חוק טל - הכנסת הבאה לא תוכל להתעלם משאלות אלו. גם שאיפתם של גורמים שונים בתוך המערכת הפוליטית ומחוץ לה לקדם את חקיקתה של החוקה, תביא בהכרח לדיון ער וסוער בסוגיות של דת ומדינה.
במציאות פוליטית בה רוב רובו של הציבור הישראלי אימץ את חזון שתי המדינות לשני העמים, ומתקשה ממילא להבחין בהבדלים המדיניים בין קדימה, העבודה ומרצ; במציאות בה מתברר גם המחיר הפוליטי שמשלם מי שדירדר מאות אלפי משפחות אל מתחת לקו העוני - נושא יחסי הדת והמדינה עלול להיות הפתעת הכנסת הבאה, גם אם עתה נראה כי הוא נדחק לשולי הדיון הציבורי. כפי שהדברים מצטיירים כעת, הציבור הליברלי במדינת ישראל יגיע להתמודדות זו מדולדל כוחות וללא אוויר בריאותיו הפוליטיות.
על חומרת המצב תעיד סוגיית הנישואים האזרחיים. המספרים מדברים בעד עצמם: 300 אלף אזרחים ישראלים אינם יכולים להינשא כלל בארץ; למעלה מ-30 אלף יצאו בחמש השנים האחרונות להתחתן במדינות זרות - מחציתם מחוסר ברירה, מחציתם מבחירה; לפי סקרי דעת קהל, כ-40% מהיהודים בישראל אינם רוצים להינשא ברבנות. בקדנציה היוצאת צעדה הממשלה צעד משמעותי לעבר גיבוש הפיתרון. בזכות היעדרותן של המפלגות החרדיות מהקואליציה ומשקלה של סיעת שינוי, הוקמה ועדת בר-און. זו גיבשה את "ברית הזוגיות", וכמעט שהגיעה אל הארץ המובטחת - אבל רק כמעט.
עיון במצעי המפלגות הגדולות מלמד כי אף לא אחת מהן מרשה לעצמה להתעלם מבעייתם של פסולי החיתון. במסגרת החיזור אחר קולות העולים, התחייבו קדימה, העבודה, וישראל ביתנו, לצד מרצ, חץ ושינוי, למצוא פיתרון לבעיה כבר בכנסת ה-17. אך השמחה עדיין מוקדמת. חולשתו של הגוש הליברלי עלולה להביא למשל לכך ש"ברית הזוגיות" תתכווץ באופן משמעותי, ותתייחס רק לאלו שאינם יכולים להינשא ברבנות - ולא לאלו שאינם חפצים בכך. אם כך יקרה, כי אז תהפוך ה"ברית" לפיתרון סוג ב' לעולים וצאצאיהם הצברים, ואלו יתויגו שוב על-ידי החברה הישראלית כזרים, כאחרים, כשייכים ולא שייכים. בחלל חדריהם של הרשמים יעמוד ריח כבד של עלבון.
אם לא די בכך, הרי שהפתרון המכווץ והמצומק לא יביא איתו כל בשורה לאלפי זוגות צעירים, המרגישים שזכותם לחופש מצפון נפגמת ונרמסת, עת נדרשים הם להינשא באמצעות הממסד הרבני. בתי-הדין הרבניים ימשיכו בהתעלמותם הגסה ממצוקת מסורבות הגט, מתוך ידיעה שהציבור אינו יכול להצביע כנגדם ברגליים. מדינת ישראל תוסיף להיות הדמוקרטיה היחידה הכופה על אזרחיה מעשים פולחניים בניגוד לרצונם, תוך שימוש צבוע בטיעונים של "אחדות העם" ככיסוי לתאוות השררה של ממסד המבקש למנוע את קריסתו.
הסבירות הגבוהה להצטמקות "ברית הזוגיות" ולהפיכתה לפיתרון מרוט כנפיים ולא ראוי היא רק דוגמה למחיר שהציבור הליברלי בישראל עלול לשלם, כתוצאה מהזנחתו של סדר היום האזרחי במערכת הבחירות. על החפצים בנישואים אזרחיים בפרט, ובחילוץ המדינה מלפיתת הממסד הרבני בכלל, מוטלות שתי משימות: הראשונה - להעמיד את נושאי הדת והמדינה לנגד העיניים מאחורי פרגוד, בצד יתר הנושאים. השנייה - לדרוש מחברי-הכנסת ממפלגת העבודה ומאלה המתאימים מקדימה, ביום שאחרי הבחירות, להצטרף לגוש הליברלי ולדאוג מתוך הקואליציה המסתמנת לזכויות הציבור הפלורליסטי במדינת ישראל.
עו"ד הרב גלעד קריב, המרכז לפלורליזם יהודי של התנועה ליהדות מתקדמת
בשונה מכל הדתות, שמשתדלות לספח אליהן בני דתות רבים ולהרבות את מאמיניהן, עם ישראל דוחה את הגרים בתחילת הדרך בשתי ידיים. רק לאחר שמסבירים לגוי כמה קשה להיות יהודי, ובכל זאת הוא מתאמץ ומשתדל להתגייר - רק אז מקבלים אותו ומגיירים אותו. הראשונה שמראה לנו דוגמה אישית היא רות המואבייה, שנעמי ניסתה לדחות אותה ולהשפיע עליה לשוב לעמה ולמולדתה, ורק לאחר שראתה כי "מתאמצת היא" - הניחה לה וקירבה אותה, עד שאפילו ראש הסנהדרין בועז בירך אותה ונשא אותה לאישה.
אין לנו עניין להסברים מה הניע את חכמי ישראל לגישה זו, אך מהלך הדורות הוכיח כי היא שהצילה את העם שלנו מאסונות רבים לשני הצדדים - הן כלפי הגרים עצמם והן כלפי הגויים שמהם הגיעו הגרים. בזה הראו חכמינו גישה עניינית, שמטרתה לספח אלינו את מי שרצונו באמת להיות יהודי, ולא כאלה טרמפיסטים העולים על הגל ויורדים ממנו מהר, או כאלה שמשתמשים בדת היהודית כקרדום לחפור בו, וכעבור זמן משליכים את הדת ככלי אין חפץ בו.
בעשרות השנים האחרונות, עקב קירבה וחיכוך בין יהודים לגויים הן בארץ והן מחוץ לה, נוצר צורך לטפל בגיורים מסוג שונה, ללא "התגלות" וללא אידיאולוגיה, אלא במטרה פשוטה להתחתן עם יהודי/ה. ואם בעבר הרחוק לא קיבלו גרים שבאו במטרות מוצהרות לשם נישואין, הרי בדורנו קבלת גרים אלו היא מעשה שבשגרה. ועל אף שזו מחלוקת בין גדולי התורה הפוסקים, אבי מורי - הרב עובדיה יוסף שליט"א - הקל לקבלם, מפני שבימינו החופש מאפשר לחיות כבעל ואישה גם ללא חופה וקידושין כדת משה וישראל. וכאשר בני הזוג מחליטים בכל זאת לעבור תהליך גיור, זה מראה על רצון אמיתי, שאינו רק אחיזת עיניים.
ברור לכולם שכאשר הגיור נעשה על-פי דרך תורה, הוא מקובל על כל חלקי העם בארץ ובעולם כולו, הן ביחס לנישואין - של הגר ושל בניו אחריו - והן ביחס להיטמעות בתוך העם היהודי עד הקבורה לאחר מאה ועשרים. סיבה נוספת היא החשיפה לערכי היהדות, מורשת העם היהודי והמסורת העשירים והמעניינים כל-כך (והלוואי שיכולנו לספר מעט גם לילדינו שלנו).
מתוך הכרות עם גרים לא מעטים, החוויה העוברת על המתגייר בגיור היהודי היא עמוקה ובעלת משמעות שלא תימחק, לעומת הפיקציה הקרה והטכנית שבמעשה גיור הרפורמים, שבגיורם אין אחיזה להמשך הדורות, ובמרבית המקרים בדור שלאחריו הבנים חוזרים להיות גויים - ומכן הדרך להתבוללות קצרה ביותר. יש גם חשיבות מיוחדת לגיור האמיתי, שבו מחזקים את הקשר עם ארץ ישראל - לראות את ירושלים כמרכז והלב של העם היהודי, ואילו את הגולה והחיים בחוץ-לארץ כהכרח זמני.
המעבר בין חיים ללא דת לחיים עם מסגרת מחייבת הוא קשה ומצריך תהליך של הסתגלות והפנמה. הרבנים האחראים על תהליך הגיור מודעים לקשיים ומשתדלים להקל את המעבר באמצעות "משפחה מאמצת", המרככת ומשרה חמימות ונועם. וכבר לימד אותנו הרמב"ם, כי הקב"ה עצמו אוהב את הגר. ולאחר שכבר נכנס לכלל ישראל, הוא אחד מאיתנו וחייבים לאהוב אותו כמו כל איש ישראל. מטבעו של עולם, הוא אף זקוק לתשומת לב יתרה.
הרב אברהם יוסף, רבה הראשי של חולון ובנו של הרב עובדיה יוסף
לפנייה לכתב/ת 
_o_a.jpg "צילום: ירון ברנר")
