פתאום "הזוי וקיצוני" נשמע לא רע
פרץ אמנם הבטיח להימנע מקואליציה "הזויה וקיצונית", אך צניחתה של קדימה והפער המצומצם הכניסו לו לראש רעיון אחר: ראשות הממשלה. על גב הטינה בימין לאולמרט ולביבי טיפס פרץ על הסולם. האם יהיה בוגר מספיק כדי לרדת?
כבר כמה ימים שבקדימה מפמפמים באוזני הכתבים הפוליטיים כי העבודה מבשלת סוג של קואליציית ימין קיצוני. בהתחלה, הדבר נראה הזוי. ממש הזוי. מעטים העלו על דעתם שעמיר פרץ יסכים לשבת באותה הממשלה, אפילו שהוא בראשה, עם בנימין נתניהו, בני אלון, צבי הנדל, אריה אלדד ושאר התומכים הנלהבים בהסכמי שלום עם הפלסטינים ובמתן סיוע נדיב לאוכלוסיות החלשות.
על כן, הטענות של קדימה אפילו לא הצחיקו: עמיר פרץ הבהיר באופן חד משמעי, עוד במהלך קמפיין הבחירות, כי לעבודה אין מה לחפש בקואליציה "הזויה וקיצונית" עם הליכוד ואיווט ליברמן. את הדברים האלה אמר פרץ לא פעם לכתבים - לציטוט ושלא לציטוט, גם אם הוא מכחיש אותם כעת או מנסה להציג אותם באור אחר. הזיכרון הציבורי אמנם קצר, אבל לא עד כדי כך קצר.
פרץ אמר את מה שאמר על הליכוד ועל ישראל ביתנו משום שגם אז, במהלך מערכת הבחירות, האשימו בקדימה את אנשי העבודה בבישול ממשלת ימין עם הליכוד. פרץ כל כך התרגז מן הטענות האלה שנועדו להבריח ממנו מצביעי מרכז, עד שטרח לתקוף, בראיון ל-ynet, את אולמרט ואת היועצים שלו באופן בוטה במיוחד.
ואז באו הבחירות. קדימה צנחה ממרומי ה-40 מנדטים, והחששות מהפער המצטמצם בינם לבין העבודה לא עשו טוב לאיש. במפלגת העבודה החלו ללטוש עיניים לעבר התיקים הבכירים, ולנהוג כאילו בלעדיהם מת העולם. בקדימה, מאידך, הלכו על טקטיקה מלוכלכת, מתובלת בשחצנות וביהירות אופיינית: במקום לתת לאנשי העבודה להציג את עצמם כרעבים לתיקים, הם החלו לתקוף את פרץ חזיתית, בבוטות שנעה על הציר הדק שבין גסות לחוצפה. פרץ הותקף על כל דבר כמעט. בלי רחמים. "קצת צניעות", היו שהציעו לפרץ בקדימה. "הוא מתנהג כמו יו"ר ועד הסבלים בנמל", אמרו אחרים. "כדאי שידע את מקומו. הוא לא ניצח את הבחירות".
פרץ ספג, ורוב הזמן שתק. אך במקביל החל להתלהב מהרעיון שיעמוד בראשות ממשלה, תהיה זו גם ממשלת ימין. הוא זיהה הזדמנות. הבוקר אפילו ניסה לשכנע את יוסי ביילין לבלוע את הבלוף, ולהסכים לשבת עם מפלגות הימין. יש פה הזדמנות נדירה, אמר פרץ לביילין, שניסה להחזיר את החללית לבסיס האם.
מישהו, כך נדמה, ישב על אוזנו של פרץ והמליץ לו לשחק את המשחק של הימין, שמרוב שנאה לאולמרט, היה מוכן להעניק בדרך לא דרך את ראשות הממשלה לעמיר פרץ. תן לקדימה להזיע, הציע מישהו ליו"ר העבודה, לא ברור מאיזו סיבה. תן להם להרגיש שאתה יכול לשחק איתם.
אבל משחק הוא משחק, וכך, בלי לשים לב כמעט, פרץ טבע באינספור הצעות וטלפונים שהגיעו מהימין, ואפילו מהערבים. בני אלון, למשל, הציג מסמך הבנות בנושאים המדיניים. רק תקפיא את המשא ומתן עם הפלסטינים לשנתיים, ביקשו באיחוד הלאומי. תעשה את זה, ואנחנו שלך. פרץ השליך את המסמך לפח. הוא לא היה מוכן להבטיח שום דבר לאף אחד. בוודאי שלא בתחום המדיני, בוודאי שלא הקפאות. גם שיחות הטלפון האינסופיות שנחתו עליו לא עזרו. לזכותו של פרץ יאמר שהוא לא זז מילימטר, לא הסכים להבטיח דבר. "הימין כל כך שונא את ביבי, שהם מוכנים להבטיח לי הכל", אמר למי שאמר בימים האחרונים, לא בלי הנאה בקולו. "הם מציעים לי כמעט הכל. הם ירדו מהפסים. זה פשוט מדהים הדבר הזה". הבעיה היתה שהוא נתפס במשחק, הסתחרר, עשה טעויות.
מחול השדים כבר השתולל, והשמועות על מגעים חשאיים וחצי רשמיים פשטו במערכת הפוליטית כמו אש בשדה קוצים. מבלי לדעת בבירור על קיומם של מגעים כאלה, פורסמו אינספור טענות, ספקולציות, הערכות ופרשנויות על משהו שלא מתרחש. לאף אחד, כך נראה, לא היתה אינדיקציה ברורה כי אכן מתנהלים משא ומתנים, כי אכן ישנן הבנות. כנראה כי לא היו. משא אולי היה, אבל לא מתן.
מה שמתברר הערב - כשמרצ נסוגה סופית מן התמיכה בעמיר פרץ, כשהליכוד מבולבל ולא מסוגל להכריע, וכשהגמלאים מודיעים כי יתמכו באולמרט - הוא שאופציית הממשלה החברתית האלטרנטיבית היתה כנראה פיקציה, סוג של פארסה. השאלה היא מי יעצור את המשחק, מי יהיה בוגר מספיק לשים לזה סוף, ומתי.
לפנייה לכתב/ת 
