ממשלת פרץ-ביבי: האמנם כנגד הטבע?

הו, כמה קצר הוא הזיכרון הפוליטי בישראל. בחורף 2001 הוקמה ממשלה בישראל בראשותו של אריאל שרון. בממשלה זו ישבו יחד ליכוד, עבודה, ש"ס והמפלגות הדתיות. זו הייתה ממשלה ימנית מובהקת. אמנם היו לעבודה שני משרדים חשובים - החוץ והביטחון - אבל את מדיניות החוץ והביטחון האמיתית של ישראל ניהל אך ורק אריאל שרון, ראש הליכוד. זו הייתה ממשלת ליכוד עם עבודה כפרטנר זוטר.

גם אחרי הבחירות של 2003, בהן הובסה מפלגת העבודה (אף שקיבלה, יחד עם "עם אחד", מספר מנדטים גבוה יותר מה"ניצחון" הנוכחי), התחדשו הדיונים על ממשלת אחדות לאומית. ממשלה כזו לא קמה רק מפני שלשרון היה רוב גדול גם בלי העבודה, ולא בגלל אידיאולוגיה. רוצה לומר: ממשלה ליכוד-עבודה הייתה גם הייתה, ואפילו תפקדה בשעותיה הקשות של ישראל. הרעיון, שבינתיים נראה כי שבק חיים, להקים שוב ממשלה שכזאת - אינו מוזר כלל ועיקר.

נכון, הליכוד של 2006 אינו הליכוד של 2001. ואולי דווקא כן? הליכוד של אז הצטייר כמפלגת ימין מדינית לא פחות קיצונית מליכוד דגם 2006. אולי אף יותר, לפחות לפי המצע של אז. אף-על-פי-כן, הסכים שמעון פרס לכהן בממשלה זו כשר החוץ. נכון, זה היה לפני הנסיגה מעזה ולפני שמפלגות שונות הסתדרו על הציר של בעד ונגד התנתקות נוספת. אבל ההתנתקות באמת אינה חזות הכל. עוד תידרש הוכחה משכנעת לכך שעדיף לסגת חד-צדדית ולספח חד-צדדית מאשר לשבת לשולחן למשא ומתן קשוח עם יריב קשוח.

נדמה לי שברקע ההתנגדות והבוז שעורר הרעיון של ממשלת ימין בראשות העבודה עומדת המילה "בראשות". מאז קריסת ממשלתו של אהוד ברק, מפלגת העבודה חוששת למשול. כאשר עמיר פרץ, אז עדיין יו"ר ההסתדרות, אמר בראיון איתי (לפני שנה בדיוק): "בעוד שנה אהיה ראש ממשלה", הזדעזעו מדבריו קודם כל חבריו למפלגתו-שלו. מה פתאום ראשות הממשלה, תהו, מה פתאום למשול? מספיק לנו להיות שותף בכיר לשליטים אחרים. מבחינה זו, הפך עמיר פרץ את סדר הדברים המובן מאליו, כשהחל בגישושים לכינון ממשלה בראשות העבודה. אילו קמה, הייתה זו ממשלה די דומה לממשלה שבה כיהנה המפלגה בשנים 2001 עד 2003, יחד עם ליכוד, מפד"ל וש"ס. בהבדל אחד: ראש הממשלה היה איש העבודה, עמיר פרץ.

וכמעט שכחתי: מה עם "קווי היסוד"? ההסכמות הכלכליות והמדיניות? האם נתניהו לא היה היעד לכל ההתקפות והביקורות של פרץ בתעמולת הבחירות? כיצד יישבו השניים לשולחן ממשלתי אחד, ועוד תחת הכותרת של "ממשלה חברתית"? אני רוצה להיות גם כאן פרקליטו של השטן. אילו חתם הליכוד בהנהגת נתניהו על חלקים גדולים מהמצע הכלכלי-חברתי של פרץ, הייתה זו שעת הניצחון של העבודה. הנה בא מנהיגה של תנועת הימין הכלכלי המובהקת, מכיר בטעויותיו ומוכן לאמץ את השקפת העולם החברתית של הסוציאל-דמוקרטיה - חברות וחברים, מה יותר משמח מזה? מה יותר מרומם את הלב מזה? מה מהשניים מחזק יותר את מפלגת העבודה - נתניהו חוזר בתשובה והופך לשר בממשלתו של פרץ, או פרץ הופך לשר בממשלת אולמרט?

באשר לפרק המדיני, ממשלת פרץ והימין הייתה אכן מתפרקת בשעת ההכרעות הגורליות על גבולות ונסיגות. אבל שעת ההכרעות רחוקה, ועד אז יכול היה שר החוץ הרצוג לנהל שיחות מדיניות חשובות ואף להיכנס למו"מ עם הפלסטינים, אילו רק נמצא פרטנר - שבינתיים איננו.

ממשלת פרץ-ביבי פחות הזויה מכפי שחושבים רבים. השניים חתמו על המון הסכמים שקוימו עד הפרט האחרון, וצברו ימים של דיבורים והיכרות קרובה. השתפשפו ביחד. כל זה לא אומר שממשלה כזאת הייתה טובה לישראל. פרץ חסר כל ניסיון ממשלתי, וביבי נכשל בניסיונו הקודם כראש ממשלה. די מפחיד למסור בידי הזוג הזה דווקא את גורלה של ישראל. אני מעדיף ממשלה אחרת. אך אינני מוכן לזעוק שממשלת עבודה-ליכוד מנוגדת לדרך הטבע. היו ממשלות כאלה בישראל שהצליחו מאוד - והיו שכשלו. הכל תלוי בתנאים ובאנשים. ראשות ממשלה לפעמים בונה פוליטיקאים ותנועות פוליטיות - ולפעמים הורסת אותם. אבל החשש מעצם קבלתה של ראשות ממשלה תמיד נתפס כבריחה ממנהיגות, ומעיד על ידיים חלשות.

עוד בבלוג של סבר פלוצקר: מי מפחד מהאוצר של פרץ?