מבואות ירושלים: פלשתים עליך, יא שייח

בעלומיי, עת היטבתי לשרת את מערכת החינוך, הייתי נוטל תינוקות של בית רבן ועולה איתם על תלה של צרעה הקדומה, בלבה של שפלת יהודה. הפלאתי אז להשתמש בספר השחור בהוצאת הקב"ה כדי לתאר את חשיבותה של צרעה על מפגש דרכים ארץ-ישראלי במבואות ירושלים, על ימיה כמצודת מלך ביהודה של בית דוד וגם, איך לא, הייתי מפליג בתיאור עליליותיו של שמשון הגיבור, בן מנוח וצללפונית, שהרי תל צרעה קשור במהודק אל האיש הגדול והאומלל של סיפורי השופטים.

מה לא עבר שמשון, שיותר משהיה שופט היה לוחם בודד בפלשתים, עד שמת מוות דרמטי במקדש דגון בעזה. אמו, בת שבט דן – ששמו דומה במפתיע לדניאה, אמו של הראקלס, גיבור המיתולוגיה היוונית – הייתה עקרה ונעשה בה נס, די שגרתי כנראה באותם ימים רחוקים: מלאך שלוח מטעם ריבון העולם עבר במקום ובתום תשעה ירחי לידה נולד בן לאישה המאושרת. האב הנדהם עמד מן הצד והעלה קורבן תודה ליושב במרומים. על ראשו של היילוד צמחה עטרת תלתלים בעלי תכונות פלאיות, שהעניקה לו, כלבן דמותו היווני הראקלס, כוח על-אנושי. בכוחו זה, ממש כמו הדמות המיתולוגית שיובאה מעבר לים עם נושאי התרבות מאיי יוון, הם הפלשתים, הוא הרג אריה במו ידיו, וכמו האריה הנמאי של הראקלס גם הכפיר היהודי של שמשון התמלא דבש מאיר עיניים.

שמשון הפליא להכות את שכניו הפלשתים בתחבולות מפתיעות כמו קשירת לפידים לזנבות של שועלים כדי להבעיר את שדותיהם, שימוש בנשק לא קונבנציונאלי כמו לסת תחתונה של חמור, וכיוצא באלה. השלייגער מדן אהב להתהולל במסיבות פלשתיות, על אף שהוגדר עוד בעת ששכן ברחם אמו כנזיר לאלוהים. הוא אף עסק באהבהבים עם פלשתיות, ואין אזכרה בכל פרשיותיו הצבעוניות לכך ששלח ידיו אל יהודייה כשרה.

בשל קשריו הבעייתיים עם דלילה – שטרם הוכח באיזשהו מקום שהיתה פלשתית – אשר לא חדלה לבגוד בו, נפל בידי אויביו. לא זו בלבד שתש כוחו בשל הנבלה שעשתה בו רעייתו, אלא אף ניקרו את עיניו וקשרוהו כחמור לסובב ריחיים.

על סף מותו במקדש דגון בעזה עוד הצליח להפתיע את מעניו ומוטט עליהם את מקדשם, וכך גרר עמו לבור דוּמָה את המון דורשי רעתו וטבע בשפה העברית את הביטוי בעל האופי השיעי "תמת נפשי עם פלשתים‭." ‬

כל זה לא הפריע לחז"ל לייחס לו גם תכונות תרומיות נוספות, כמוזכר בתלמוד: "בית דין של גדעון ושל יפתח ושל שמשון שקולים כנגד משה, אהרון ושמואל" (ירו' רה"ש ב' הלכה ח‭.('‬ למרות כך אין עדות של יהודי כלשהו, מאלה שזה דורות היו נוהגים לעלות לרגל לקברים ולמקומות שקדושה יתרה שורה בהם, שהטריח לחפש את מקום קבורתו של אותו גיבור. בעזה יש מקום תפילה המוקדש ל"גיבור קדמוני‭,"‬ וייתכן שמסורת כלשהי התגלגלה עד לימינו אל מחוץ לתחומינו. ובצרעה, עיר הולדתו, קם ונהיה זה דורי דורות כפר פלסטיני קטנטן בשם...‬צרעה.

בתחומו של הכפרון, על מקומה של צרעה הדנית, היה משטח חצוב של גיתות שזריזי עט יהודים, אשר היו להוטים לבסס את הקשר בין יהודי פולין וארץ ישראל שזופת השמש, כינוהו לפני דור בערך "מזבח מנוח‭."‬ אנשי צרעה הפלסטינים לא העלו כלל על דעתם ששני קדושיהם מכוסי הכיפות, שייח סאמת (השותק) ושכנו שייח ג'רב (המנסה, הבודק) יהפכו יום אחד לגלי אבנים נטושים, מעוכים ומטונפים. עם חוסר הידיעה הזו יצאו 300 תושבי הכפר בגלות במלחמת העצמאות, ביולי ‭.1948‬

גם אנוכי, בטיוליי הרבים למקום, לא העליתי בדעתי שבשנות ה‭90-‬ של המאה שחלפה יקומו צדיקים מופלגים מבני עמי ויגלו את המופלא שבמופלאים: שמקום מנוחתם של שמשון ושל מנוח, זה שחווה את חוויית המלאך שעיבר את אשתו הצללפונית, הוא מתחת לשני גלי האבן הערביים הנטושים על פסגת היישוב.

היום, בקצה "דרך הפסלים" הנאה של יער אשתאול, עומדים אנשים שצרות חייהם הוליכום ביראה גדולה אל המקום ומתנים את ענותם אל קברי השייח' המשופצים למהדרין. החבורה המטייבת כל חורבה ערבית עבשה בזרע קודשה, לא ממש מתעניינת בעובדה שצרעה העתיקה הזו הוקמה כנראה רק 300 שנה אחרי מותם של השניים‭... ‬