המלך קליין הוא עירום

דו"ח מבקר המדינה על חריגות השכר וההטבות השערורייתיות האחרות בבנק ישראל מתייחס לנגידים קודמים, אבל בעיקר לתקופה בה כיהן דויד קליין כנגיד הבנק. ד"ר קליין החזיק אז בידיו את ההגה. הוא היה הקברניט, עליו האחריות ועליו אשמת המנהיג.

מבקר המדינה, מטעמיו הוא, נוטה להצניע את חלקו של קליין בריקבון שפשה בבנק ישראל בשנות נגידותו. תפקידו של קליין, כמי שעמד בראש הפירמידה, מוזכר על-ידי המבקר רק כדרך אגב. הדו"ח משתמש בדרך כלל בלשון רבים סתמית ("חברי הנהלה בכירים") ובסגנון פייטני ומוסרני ("נורמות ציבוריות ראויות"). אבל היה זה אדם ספציפי - דויד קליין - שאישר לשלם לשבעה חברי הנהלת בנק ישראל שפרשו עד 2005 סכום פנטסטי של 13 מיליון שקלים, במסגרת הסדרי ישראבלוף הלקוחים ישר מהמערכונים של "הגשש החיוור". הנגיד קליין עצם עין כשהם קיבלו מיליוני שקלים על כאילו-חופשה, כאילו-השתלמות, כאילו-ימי מחלה, כאילו-ותק, כאילו-הלוואה.

אמת: שכרו של קליין עצמו נקבע על-ידי הממשלה, ולא היה גבוה. אך ד"ר קליין לא יכול לרחוץ בניקיון כפיו ולומר: לא ראיתי את הכסף שקיבלו האחרים. הוא ראה, הוא אישר, הוא חתם. הנגיד קליין, כותב מבקר המדינה, היה שותף להחלטות על השכר. ואם לא ידע על מה הוא חותם, צריך היה לדעת. בתקופתו הידרדרו היחסים בין הבנק לבין הממונה על השכר באוצר לכדי עתירה (חסרת שחר) של הבנק לבית-המשפט העליון.

אהוד ברק, בהיותו ראש ממשלה, אישר את מועמדתו של קליין לנגיד תחת לחץ בעת שהותו בארצות-הברית, בשיחות על גורל רמת-הגולן. שר האוצר דאז בייגה שוחט התנגד למינוי ונשאר במיעוט. בכל שנות כהונתו של קליין היו פרשנים שלא הפסיקו לקשור לו כתרים, לשבחו ולהללו כמוכי עיוורון, בלי מילת בקורת אחת. הוא היה בשבילם האורים והתמים. אך המלך שלהם אכזב: ד"ר קליין לא הזיז אצבע כדי למנוע מהעובדים הבכירים והלא-בכירים בבנק ישראל לשדוד את הקופה הציבורית. כך נגרמו נזקים כבדים, כספיים ותדמיתיים למוסד הכלכלי החשוב ביותר בישראל.

מחליפו של קליין, פרופ' סטנלי פישר, הגיע לבנק ישראל מארצות-הברית ונכנס לתפקידו רק במאי 2005. כשהתבררו לפישר ממדי ההשחתה והלכלוך, הוא פתח במלאכת ניקיון האורוות. יש האומרים שפרופ' פישר פעל לאט מדי ובזהירות רבה מדי לטיהור בנק ישראל מהזוהמה. ייתכן; אך בל נשכח שפישר היה ועודו עולה חדש. לא כן ד"ר קליין: הוא בשר מבשרה של האליטה הניהולית הישראלית. אחד משלה. יש הבדל תהומי בין מי שמלכלך לבין מי שמנקה את הלכלוך, ואסור לשכוח את ההבדל.