אִוושת הלב
"חשתי את הולם לבי ואת נשימתי ושיערתי כי אינני מת. אך עד שפקחתי את עיני לא חזרה אלי הרגשת הזמן במלואה ולא ידעתי היטב מי אני". הפרק הפותח מתוך "התגנבות יחידים"
ברגע האחרון התחילו קורות חיי להתגלגל לנגד עיני. כמו בסרט קולנוע ואולי כמו צרור של שקופיות דוממות הניתכות במהירות רבה אך לא קבועה. תמונות-תמונות בשחור ולבן, באיכות גרועה למדי, כאילו נשחקו קצת במשך השנים. אולי כמו בחלום אך ללא האבק הספרותי, הבָּרוקי לעתים, הנלווה לתמונות חלום, ומכל-מקום, לחלומותי שלי, אלא במין חוּמרה יבשה, לקוֹנית, תכליתית מאוד, כמו צרור של ירי לאחר משפט-שדה. ותחושת חירום עזה היתה בקצב חילופן, ומשהו עצבני, קדחתני מאוד, משהו סופי, נחרץ, חד-פעמי, כאילו סרט התמונות הזה מתכלה מאליו עם שימושו זה, הראשון והאחרון, מעצם חשיפתו. לא היתה שום תחושה של סכנה או געגועים, לא פחד, חגיגיות, כאב או הפתעה. מפני שהכול כבר התרחש אי-בזה על גבולו של הזמן.
מתוך "התגנבות יחידים" מאת יהושע קנז, הוצאת עם עובדהתמונות פסקו פתאום ואור לבן ירד כמו מסך על עיני העצומות והלבן העז האפיר והלך ובמרכזו התבהר לאִטו עיגול של אור אחר, רך יותר, חיצוני, כמו על מסך התיאטרון הסגור עדיין, בהחשיך האולם, רגע לפני עלותו לתחילת ההצגה. חשתי את הולם לבי ואת נשימתי ושיערתי כי אינני מת. אך עד שפקחתי את עיני לא חזרה אלי הרגשת הזמן במלואה ולא ידעתי היטב מי אני.
השאלה עלתה פתאום בחריפות. ניסיתי לבררהּ לעצמי בעיניים עצומות, ללא נוע, מחשש שמשהו יאבד לי אם אשנה, ולוּ במקצת, את תנוחתי, יחסר לי לתמיד להבנתי ולא אדע עוד את התשובה. תמהתי מה קורה אך לא זכרתי מאומה חוץ מאותן תמונות שהתגלגלו לפני עיני אך כרגע וחדלו, וההשערה שאינני מת, שעברה בי כחתף, לא הביאה שום בשורה או התרגשות. ידעתי שעוד מעט אפקח את עיני אך לא ידעתי מה יתגלה להן. חשתי שהכרתי שבה אלי אבל איזה יצר מקופח, שכוח, חסר-שם דחק בי שלא להיסחף עם ההכרה הזורמת אלי בחזרה אלא להיצמד בכוח אל התמונות ההן, וביתר דיוק: אל המעט שעוד שרד מהן, צללים בהירים על דפָנות שקופות, ואף זה דהה אט-אט מפני האור הנשפך מן החוץ. כמה מן התמונות הצליחו בכל-זאת להישמר במחשבתי מכוח הרצון, מגובשות למדי, כמו רעיונות, אך כבר התקשיתי לחזור ולשבצן בתוך הרצף שנתן להן לפני-כן את משמען הסיפורי. במאמצי לחזור ולהעלותן בתוכי, לציירן מחדש על-פי צללי המִתאר שעוד נותרו על לוחות הזכוכית, כמו נשיפות של הבל על שמשה, הצלחתי לראותן כמעט כמו שהיו במקורן.
עד שנעשו הדפנות שקופות ומאחוריהן הסתמנו נקודות פזורות באקראי, אבל ידעתי שהן ערוכות בסדר כלשהו, שנבצר מהבנתי. אט-אט נהפכו הנקודות לעיגולים קטנים, שחורים, על ראש קו מאונך, כרבעים של תווי נגינה, ללא קווי החַמְשָׁה, עומדים דוממים, תו-תו במקומו, מחכים לאות. רעד עבר בהם, כמו לפעימה שבאה אי-משם והחלה להניעם, פרעה את הסדר המסתורי שהיו ערוכים בו, אט-אט התנועעו, התעבו ונעשו מגושמים. ראיתי צללי בני-אדם שלא הכרתי, ידעתי שאני אחד מהם אך לא ידעתי מי אני בתוכם.
ובעודי מנסה לאמץ את כל כוחותי ולהחיות בי את צורתן וזהותן של התמונות ההן, הגוֹועות ומתפוררות בתוכי, טולטלתי ממקומי פתאום וחשתי את מצע האדמה מתחת לכתפי ואת כובד הגוף המוטל על הקרקע, שהיתה גבנונית, מחוספסת ותלולה מאוד, כמו על מדרון, כמעט במאונך. אין זאת כי ריחפתי קודם-לכן, כל-כך רב עתה הכובד, עד כדי כך שכבר לא חששתי שמא אחליק במורד המדרון, כאילו די במשקל הכתפיים לבדן לאזן את כוח המשיכה כלפי מטה. אחר-כך חשתי גם את מותני ואת כפות-רגלי ומשהו בתוכי אמר לי שאני עקוד אל הקרקע ולא אוכל להניע אבר. חוש הטעם חזר אל גרוני והעלה אל חכי ריח מר ועבש, כריח דם שהחמיץ ויבש, ריח המוות. כמו ממרחקים התחילו הקולות להגיע אלי, תחילתם כהמיית קונכייה, והם מתעצמים והולכים עד שהיו כדרדור אבנים במורד, כמפולת. תמהתי כמה זמן עוד אוכל להמשיך ולעצום את עיני ולהתגונן מפני האור שבחוץ. לפתע חשתי מגע יד על זרועי ועיני נפקחו מאליהן.
שתי רגליים נטועות למראשותי, והעומד, במכנסי-ספורט כחולים-כהים ופלג גופו העליון עירום, גוחן אלי. בתחילה היו פניו ריקים מתווים וכל דמותו צללית בהירה, כפופה על רקע שמים מתכתיים, אפורים, מסנוורים. עם שובו של הזיכרון, חזרו גם התווים אל פניו. ראיתי את מצחו הגבוה, המקומר, את שערו הבהיר, העכור כצבע החול, את עיניו הקטנות, המשוקעות ואת הפצעים הזרועים על פניו.
"השתגעת? למה אתה לא קם? מה יש לך?" היתה ביקורת קשה בקולו.
לא יכולתי לומר לו כלום. בלא להזיז את פני, השטתי את עיני סביבי וראיתי את חברי המוטלים כמוני על הקרקע במעגל, חוורון המוות על פניהם, שבים אט-אט לחיים והעומדים למראשותיהם מתבוננים ביקיצתם.
"מה, אתה רצית להבהיל אותי? מה אתה חושב – שהייתי נבהל? חרא!"
מיקי רגז, כנראה נבהל באמת. בכוח רב משך אותי בזרועי כלפי מעלה, עד שאעמוד: "עשית את זה בכוונה? איזה רעיון זה?" הייתי תלוי כמו בין שמים לארץ, לא יכולתי לעמוד איתן על רגלי. צנחתי ארצה. התיישבתי ונשענתי בכפות-ידי לאחורי על הקרקע. סחרחורת אחזה אותי. כל המעגל והעומדים סביבו התחילו לחוג אט-אט לעיני ופניו של מיקי היו נעלמים וחוזרים אלי לסירוגין. תמהתי מדוע לא רציתי להתעורר. אותן תמונות, היה בהן משהו מושך את הלב וחמקני כל-כך, כמו סימנים מעולם אחר. עצמתי את עיני עד שתפוג הסחרחורת. כאב הלפיתה חזר אל הפינה שבין הכתף לצוואר. הנחתי את כף-ידי על מקום הכאב וניסיתי למתוח את הצוואר. שמעתי קולות שיחה למראשותי. זיהיתי את קולו של אבנר המדבר עם מיקי. שוב שנאתי את חיתוך הדיבור החגיגי שלו, את היגויו המזרחי, המוטעם, כקורא את פרקי היום בתנ"ך. לא הצלחתי להבין על מה הם מדברים. רק שמעתי את צלילי הקולות ואת פרצי הצחוק המתלווים אליהם. הקולות רחקו ממני, ושוב פקחתי את עיני.
הבטתי סביבי. חברי המתעוררים החזירו לי את צורתי כמו מראָה. כמה מכוערת ההתעוררות הזאת, כמה אומללים גלגולי העיניים, עוויתות האברים, טלטולי הראש, המבטים המטומטמים, המזוגגים, שהפיקו העיניים המבוהלות, הפנים האפורים, הקפואים באימת השכחה. לאחר יופיין של התמונות האבודות, כמה משפיל היה המראה הזה. המדריך עבר בין המתעוררים לראות אם כולם כשורה, ניתנה הפסקה למנוחה והוא הלך לדרכו. קמתי על רגלי ושיווי-המשקל חזר אלי. הלכתי אל מיקי ואבנר העומדים ומסתכלים באפס-אפס, השוכב על צדו, ברכיו אסופות עד בטנו בתנוחת עובּר בבטן אמו, ראשו שמוט על חזהו, מכוסה בשתי ידיו, כתפיו רועדות, כאילו בכה או התחלחל.
מיקי טפח בקצה נעלו על גבו של אפס-אפס. "תפסיק לעשות מזה עניין," אמר לו.
אפס-אפס סירב להסיר את ידיו מעל פניו. רחמים עמד לצדו, נמוך ועגלגל, כתפיו שמוטות, ידיו פרושׂות במחווה של אין-אונים, ואולם החיוך הנסוך על פניו אינו נקי מהפתעה של שביעות-רצון מסוימת. "אני לא יודע מה הוא רוצה ממני," אמר רחמים ופרץ בצחוק.
"זה כל-כך נורא?" שאל אותי אבנר. הוא עצמו התנדב ונענה ראשון לקריאתו של המדריך, שביקש מישהו להדגים עליו את התרגיל לפני כל הכיתה, בטרם נעשה זאת אנו איש לחברו. חיוך גא התנוצץ בעיניו השחורות, התנ"כיות של אבנר.
פציתי את פי לומר משהו, אך קולי אבד לי, מין חרחור מוזר נפלט מגרוני, צרוד, לא-מוכר, שאין להגות בו מילים כלל. הם הביטו בי משועשעים.
אפס-אפס הסיר את ידיו מעל פניו. עיניו היו אדומות, ואין לדעת אם היתה זו אדמומית הדלקת שעיניו שטופות בה תמיד, או דמעות בכי.
"אני יהרוג את הנבלה הזה, אני אומר לכם," אמר אפס-אפס ומשך באפו את הליחה. "אני יהרוג אותו."
"מה אתה רוצה ממנו?" שאל מיקי, "הוא מילא פקודה. עכשיו אתה תעשה לו אותו הדבר."
"ואני באמת יהרוג אותו. אני לא יעזוב את היד. אני ילחץ וילחץ עד שלא יהיה לו אוויר והוא ימות באמת, כמו כלב מרוקאי אני יחנוק אותו. תאמינו לי."
אפס-אפס היה מבועת. תמיד היה חרד לבריאותו. כבר ביום הראשון בבסיס ביקש מסדר חולים בטענה שלִבו דופק. הוא היה הנשוי היחיד במחלקה, אם כי היה בן-גילנו.
כחכחתי בגרוני, ניסיתי להשיב לי את קולי. מקום הלפיתה עדיין הכאיב מאוד. "אני בסדר עכשיו," לחשתי. "זה משונה נורא. אני עוד לא מבין מה קרה לי."
"אולי הגזמתי קצת," אמר מיקי, "כל מה שאני עושה, אני תמיד עושה חזק מדי."
"זה לא משנה," קבע אבנר. "זה רק עניין של רגע. כשאתה מגיע לזה, הכול נפסק."
"זה מוות!" ייבב אפס-אפס. הוא תמך את ראשו בכפות-ידיו. פניו היו מלאים שריטות מגילוח הבוקר. "אני ראיתי את המוות בעיניים שלי, בחיי האמא שלי שאני ראיתי."
צחקנו. אמרתי: "ברצינות, אני ראיתי תמונות. חשבתי שאלה תולדות חיי, כמו שרואים ברגע האחרון. עכשיו אני כבר לא זוכר שום תמונה. רק אנשים. פנים של אנשים. שורות של אנשים מחכים למשהו. אולי ראיתי אתכם מסביב וחשבתי שזה משהו אחר. אבל נדמה לי שהעיניים שלי היו עצומות והכול בא מתוכי. אני לא יודע. הכול נמחק, הלך לאיבוד. אני לא יכול להפסיק לחשוב על זה."
"העיניים שלך היו פקוחות," אמר מיקי, "הסתכלתי עליך כל הזמן. רק כשהתחלת להתעורר, עצמת את העיניים. לפני-כן הן התגלגלו במהירות. ראיתי את הלבן שלהן."
"אולי בגלל זה הכול נראה כמו סרט שרץ במהירות ולא הספקתי לראות את התמונות."
"לא צריך לחשוב על זה," אמר מיקי, "זה חולני."
היתה הבעת סלידה על פניו. חשבתי שזכר צורתי, מוטל על הארץ ומגלגל את עיני, עורר בו סלידה. ואולם היא היתה שייכת יותר לאופן דיבורו ולאופן מחשבתו. העולם נחלק בעיניו לחולים ולבריאים. הוא היה הראשון שדיברתי אתו, ביום בואנו לבסיס הזה. אותו יום ישבנו על הארץ, עם מיטלטלינו, לבושים במדים החדשים, במקום שנצטווינו לחכות בו, על גבעה, לרגלי שורת אקליפטוסים שגזעיהם מסוידים. שעה ארוכה חיכינו ולא אירע דבר. לפתע נפסק קצבם המהיר של האירועים והשעה נתמשכה והלכה כאילו נשכחנו. היושבים סביב נראו כמו חיות ירוקות. עוד לא הבחנתי שום הבדל ביניהם. מיקי שישב לידי הביט סביבו בבוז ובשנאה.
לפנייה לכתב/ת 
עטיפת הספר
מומלצים
