חדר מספר 10

בשנתו בלילה עבר עליו משהו והוא לא חש בו. כשקם בבוקר הרגיש עייפות משונה: ימינו נחלשה, אצבעותיו איבדו את גמישותן; בעצם, את תחושתן. היד נרדמה, אמר בלבו, כנראה שכבתי עליה. בשמאלו חיכך את כף ימינו הרדומה, מבקש לעורר בה את זרימת הדם. אבל היד אף לא התחממה מן החיכוך.

כשעמד להתגלח מול הראי גילה שפיו התעקם; בעצם, שפניו התעקמו. הוא כיבה את מכונת הגילוח והלך להתיישב על כיסא בסלון, להרהר במה שקורה לו ומה צריך לעשות. הוא התאמץ להניע את אצבעות היד הפגועה, המכונסות במקצת, לקמוץ אותן לאגרוף וליישרן, לקמוץ וליישר. במאמץ איטי הצליח להניען קצת. להרגשתו, נשארה בהן רוח חיים.

הוא גייס את שמאלו העֵרה להפעיל כוח על האצבעות הרדומות של הימנית, לכופפן וליישרן. שוב ושוב חזר על תנועת הקמיצה והפרישה. וכשהניח לאצבעות לעשות זאת בכוחות עצמן, נדמה היה לו שהגדיל במעט את רוחב תנועתן, אבל אין די בזה.

שעה ארוכה התעסק באצבעות ימינו, האם שכח את עקימת פניו שהחרידה אותו קודם, כשהביט במראה? לא, אבל זה סדר הדברים: קודם כל, לנסוע ברכבו לרופאה שלו, בקופת החולים. ולשם כך עליו להשתדל להשיב לימינו יכולת נהיגה סבירה.

הוא טילפן למשרד לבקש תור לביקור אצל הרופאה – בהקדם, אם אפשר, בבקשה. כשנשאל מה לו, הסביר לפקידה במה דברים אמורים, והיא העבירה את השיחה אל הרופאה. הרופאה ביקשה ממנו שיחכה בבית ורופא יישלח אליו לבדוק אותו.

בתוך ימים לא-רבים התיישרו הפנים ואף ימינו התחזקה. האצבעות נעו ביתר חופשיות, אבל עדיין היו מוגבלות מאוד בפעולות עדינות, כקשירת שרוכי הנעליים ורכיסת כפתורים. שוב יכול לנהוג במכוניתו, אבל כתב ידו הקליגראפי, בעברית ובלועזית, שבניו השניים לא ראו מעודם יפה ממנו, אבד לו לבלי שוב.

הבן הצעיר, הגר בקרבת מקום, נסע לטיול קצר בחוץ לארץ, ובימי העדרו לא הסתפק הבכור בשיחות הטלפון עם אביו אלא בא לבקרו כמעט יום-יום. באחד הביקורים, כשהחנה את מכוניתו, ראה את אביו עומד במרפסת הדירה, מתעסק בהנפת דגל הלאום לכבוד יום העצמאות. שעה ארוכה נשאר במכונית והוסיף להתבונן בו. אביו היה שקוע כל כך במעשהו עד שלא הבחין במכונית המוּכּרת החונה לרגלי הבית. הבעיה היתה לקשור את המוט של הדגל בחבל דק אל מעקה המרפסת.

בימים שגרו בביתם הקטן, על אותה חלקת קרקע עצמה, היה אביו עולה כל שנה, בפרוס יום העצמאות, בסולם לגג, וקושר את מוט הדגל אל תורן האנטנה של הרדיו. ממרחק היה אפשר לראות את הדגל מתנפנף, כי רוב השטח מסביב היה פתוח.

אביו פתח לו את דלת הדירה וחיוך עצוב על פניו.

"חבל על הזמן שלך," אמר כצפוי. "אתה יודע שאם יהיה צורך, אודיע לך."

"הנה, יש לך בעיה עם הדגל, ולא התכוונת לקרוא לי."

"בשביל זה אני אקרא לך לבוא מתל אביב? הייתי מבקש מאחד השכנים."

"לא היית מבקש משום שכן."

"אז הייתי מנסה ומנסה עד שאצליח לקשור."

הם יצאו למרפסת. הדגל היה מונח שם על השולחן, דהוי ובלוי.

"הדגל הזה לא נראה טוב. ממש סחבה," אמר לאביו.

"אני אקנה חדש. בשנה הבאה יהיה דגל חדש."

"אבא, זה הדגל שהיה לנו בבית מאז הקמת המדינה!"

אביו צחק: "לא, מה פתאום! את ההוא החלפתי כבר לפני שנים. הוא דהה כל כך שנהיה לבן כולו. כמו דגל של כניעה."

"גם זה לבן לגמרי. אני קופץ למושבה לקנות דגל חדש. בטח יש להם שם בחנויות על יד בית הכנסת הגדול."

"תעזוב, השנה נשתמש בזה."

"אתה לא רוצה להיפרד ממנו!"

אביו לקח את הדגל והם ניגשו אל מעקה המרפסת.

"אתה תחזיק את המוט ואני אקשור," אמר אביו.

"אולי כדאי להיפך?" הציע הבן.

"אתה לא מבין? אני מוכרח להתרגל לקשור. לפני שבאת, הייתי צריך גם להחזיק את המוט וגם לקשור. זה מה שהיה לי קשה."

הבן הצמיד את מוט הדגל אל אחד הקנים של המעקה. אביו התכופף וכרך לאט את החבל הדק סביב המוט והקנה. בנו שמע את נשימתו הקצובה, האופיינית לרגעי הריכוז שלו. וכעבור כמה שניות התלווה לזה ההמהום המוזר שדבק בו בשנים האחרונות, משהו שבין גניחה ליללה דקה, מין ניגון לא-נעים שהיה מאלתר עד בלי די. עכשיו זה התהמהם סמוך מאוד לאוזנו של הבן.

אחרי שהצליח לכרוך כמה פעמים את החבל, בא הרגע המכריע: הוא אחז בשני קצותיו וניסה לקשור אותם. הבן ראה שהוא מצליח להצליב את שני הקצוות, אבל אצבעותיו מתלבטות זו בזו ואינן יכולות לכוון את הקצה האחד ולהשחילו בלולאה של הקצה השני. הבן הסב את פניו הצדה. ההמהום הצורם נפסק.

אביו הזדקף, מתנשם בכבדות מן המאמץ. "אתה מבין, הצרה היא שזה פגע לי ביד ימין. אי-אפשר להחליף את התפקידים בין הידיים. יש לך סבלנות?"

"אין-סוף. ולך?"

"ודאי. תראה, אני מצליח כבר להתגבר על שרוכי הנעליים. זה לא קל. על המבצע הזה הולך לי חלק מהבוקר. נראה אם זה יצליח לי עכשיו גם עם הדגל. בוא ננסה עוד פעם, אם לא ילך, אני מוותר לך."

הוא התכופף. שוב היתה שתיקה. ושוב ההמהום המעצבן החוזר ומיילל באוזנו של הבן. זה נמשך רגע ארוך, ופתאום נפסק ההמהום ורק נשימת האב נשמעה, מהירה יותר, כמעט קדחתנית, כנשימת הרץ המתקרב אל יעדו ואוסף את שארית כוחותיו. ופתאום הוא הכריז בקול חנוק: "הורֵיי!"

הבן הסב את פניו חזרה אל מוט הדגל. הקשר נקשר.

"להדק אותו?" שאל את אביו.

"לא צריך. זה מהודק."

הבן הסיר את ידו מן המוט, זז הצדה לאורך המעקה, לראות את הדגל בצדודית. הוא היה נטוי לעבר הרחוב.

"הוא לא ישר, הוא נוטה החוצה."

"אין דבר," השיב אביו בחיוך אירוני, "ככה הוא יתאים לשני הימים, קצת מורכן ליום הזיכרון וקצת זקוף ליום העצמאות."

הם חזרו לסלון.

"אז יש עוד שיפור במצב של היד?" זאת קיווה בנו לשמוע מפיו.

"לא," אמר אביו. "זה כנראה המקסימום. התרגילים עשו את שלהם. כל השאר זו כבר הטקטיקה שלי. יש לי בדיקה אצל נוורולוג ("רופא עצבים," הוא מבאר), והרופאה אומרת שהבדיקה שלו יכולה להועיל. אני לא יודע."

"מתי הבדיקה?"

"יומיים אחרי החג," אמר אביו, וליתר ביטחון ניגש לאצטבה, שמונחים עליה כמה דפים מקופלים בקפידה ועליהם הפנקס האדום של קופת החולים. הוא עיין באחד הניירות ומצא אישור למועד שזכר.

"אני אבוא אתך."

"חבל על הזמן שלך. אני באמת יכול להסתדר שם בעצמי."

"אבל אני רוצה."

"טוב, אני לא יכול לגרש אותך."

ביום האמור הקדים האב ועמד לרגלי הבית לחכות לבנו. מובן מאליו שיסעו אל בית החולים במכוניתו. בנו שמע לו והתיישב לימינו. ברדיו נשמע קול המוסיקה והאב, שרוחו היתה טובה עליו, התלווה מפעם לפעם בהמהום לנעימה ששודרה.

הם יצאו לכביש הראשי והגיעו מהר לבית החולים הנושק לו. לא היה מקום פנוי במגרש החנייה של בית החולים. הם הקדימו לבוא ונשאר להם די זמן לחפש חנייה במקום אחר. בתוך כך ראו שאחת המכוניות יוצאת מן המגרש ומיהרו לתפוס את מקומה. המקום שהתפנה להם היה צר והגישה אליו לא נוחה. במיומנות רבה תמרן האב את הכניסה אחורנית לשטח שבין שתי מכוניות, בתנועה אחת חלקה. נעצר, כיבה את המנוע והביט בבנו.

"אני לעולם לא אדע להחנות ככה," אמר הבן.

האב שתק וחייך.

הם נכנסו לבית החולים ומצאו את החדר מספר 10, הרשום בכתב ההפניה. על דלת החדר לא היה שום ציון של שם רופא או של ענף רפואי כלשהו. הבן דפק על הדלת. איש לא ענה מבפנים. אחרי כמה ניסיונות, פתח הבן בזהירות את הדלת, הציץ פנימה, החדר היה ריק מאדם. הם נכנסו. שולחן, כיסא לידו, ושורה של כיסאות לאורך הקיר. אביו התיישב על אחד הכיסאות, הבן נשאר עומד, סוקר את הקירות סביבו, עירומים כולם, פרט לשלט "אסור לעשן", בעברית ובערבית. מבטו נפל על דלת פנימית והוא ניגש אליה.

"עוד מוקדם," אמר אביו והציץ בשעון, "יש עוד עשר דקות."

"רק להיות בטוח שזה המקום," אמר הבן, דפק על הדלת פעם ופעמיים ופתח אותה, שוב בזהירות, הציץ פנימה וסקר את החדר, הפך את פניו אל אביו: "אף אחד," אמר, סגר את הדלת והלך לשבת לידו.

"מה יש שם?"

"מיטה קטנה, פרגוד, כיור עם ברז, שולחן, כיסא, ארון. דברים כאלה שיש בחדר של רופא. זה נראה שם כאילו לא השתמשו הרבה זמן בחדר הזה."

"אולי זה לא פה?" תהה אביו.

"זה מספר 10."

אביו חייך ופרש את ידיו בתמיהה.

שעה ארוכה ישבו ושתקו ואביו החל להמהם.

"מוזר שאין עוד אנשים שבאים לרופא הזה, רק אנחנו," אמר הבן.

"בכלל המקום הזה כאילו לא שייך לבית החולים. אפילו את ההודעות שלהם ברמקול קשה לשמוע, אי-אפשר להבין מה הם אומרים."

"אני יוצא לברר איפה הדוקטור הזה ולמה הוא לא בא," אמר הבן.

ועד שניסה אביו להניאו מכך, כבר נדד הבן במסדרונות. אנשים ונשים בחלוקים לבנים עברו על פניו, היו שלא שעו כלל לפנייתו, היו שאמרו לו כי אינם יודעים היכן הד"ר רונן, והיו שטענו כי בכלל אינם יודעים מי הוא. אלה גם אלה יעצו לשואל לשוב לחדר שבו הוא אמור לחכות לו ולהתאזר בסבלנות.

הוא חזר אל החדר. אביו כנראה התנמנם והקיץ בכניסתו, כי נראה נדהם ומטושטש.

"אני אביא לך משהו לשתות."

"לא, לא, אני לא צמא. איפה הלכת כל כך הרבה זמן?"

"הלכתי לברר מה עם הרופא הזה."

"ומה?"

"יש סיכויים שהוא יגיע הנה בשעה הקרובה."

אביו הביט בשעונו ונד בראשו. "אם הוא לא בא עד עכשיו, הוא כבר לא יבוא היום."

"אולי להביא לך איזה סנדוויץ'? בזמן הזה בבית אתה כבר אחרי ארוחת הצהרים. תוך שתי דקות אני חוזר."

"לא, אני לא רעב. אל תלך. אני מעדיף שתישאר פה על ידי, למקרה שאירדם עוד פעם. מישהו יכול להיכנס הנה ולראות אותי ישן כאן לבדי... זה לא נעים."

על-פי סדר יומו הקבוע כבר היתה השעה של שנת הצהרים.

"בסדר, אני לא אשאיר אותך לבד. אתה יכול לישון רגוע."

"אני כבר בטח לא אירדם שוב. אבל על כל מקרה."

"אבא, אני לא זז מכאן."

כעבור שעה קלה נעצמו עיני האב וראשו נשמט אל חזהו. אחר כך נשמע רחש נשימתו הקצובה שהיתה לנחירה. שקט היה סביבם. מפעם לפעם נשמע, כמו ממרחקים, הרמקול של בית החולים קורא למישהו לגשת לאיזה מקום או להתקשר אל מספר כלשהו. אכן קשה היה להבחין בשמות הנקראים. אפילו היה הד"ר רונן נקרא להתייצב מיד בחדר מספר 10, הם לא היו יודעים זאת, כל כך מנותקים היו מהמולת בית החולים. הם ישבו בתא מבודד של שקט, המתמלא והולך בתנומת האב ובנחירתו.

הדלת נפתחה פתאום והאיש פרץ פנימה כרוח סערה. במרפקו הדף לאחוריו את הדלת שנטרקה, העיף מבט על שני היושבים בחדר ההמתנה, הפטיר: "עוד מעט," נכנס לחדרו, סגר את הדלת וכעבור כמה שניות נשמע קולו מדבר, מן הסתם לטלפון.

"אבא, אבא!" קרא הבן והניח את ידו על כתף אביו.

האב פקח את עיניו. נדרש לו רגע לחזור ולמקם את עצמו. לבסוף שאל:

"הוא בא?"

"כן. הוא בחדר, בטח יקרא לך עוד מעט."

"טוב, לפחות ישנתי קצת, גם זה משהו."

הוא הצביע בשאלה על דלת החדר, שקול הרופא נשמע שם, שקוע בשיחת טלפון.

"כן, זה הוא."

"הוא לא ממהר," לחש האב. הוא שפשף את עיניו, קם לאטו וחילץ את אבריו.

הדלת נפתחה והרופא, שכבר לבש את חלוקו הלבן, עמד בפתח.

איש צעיר למדי, נמוך ורזה, שערו הבהיר מקורזל ועיניו, שצבען לא ברור, קטנות וחשדניות.

"להיכנס!" קרא.

הבן הלך משום-מה אחר אביו והרופא עצר אותו בפתח.

"אני הבן שלו."

"הוא צלול?"

"כן."

"אז תישאר שם. אם צריך, אני אקרא לך."

בלילות הילדות היו קולות השינה של אביו נשמעים מחדר ההורים, והילד היה מתעורר לחכות לרגע האימה. אביו היה מדבר עם אנשים זרים מתקופות שונות, שפגש בחלומותיו. פעמים באנגלית קצרה וכנועה – אולי כשל במלאכתו והוא מתנצל לפני מעסיקיו במחנה הצבא הבריטי בחיפה; פעמים בעברית – כנראה מסביר משהו ללקוח בחנות למכונות חקלאיות בתל-אביב; פעמים בגרמנית נינוחה ומחויכת, אולי עם אחיותיו, מעלה זיכרונות מבית ילדותם; ויש שהיה רוטן בערבית, גוער מן הסתם בפועלים, במחצבה או בפרדס, וקולו היה גובר ומרעים עד שהאם היתה קוראת לו בשמו וטופחת על גופו. "מה יש?" היה נוהם מבוהל. "אתה צועק, תעיר את הילד." הוא היה ממלמל משהו, נושם נשימה עמוקה ומשתתק. אחרי שעה לא-ארוכה שוב נשמעו הנחירות, רפות בתחילתן, והן התחזקו והלכו, ואחר כך נעשו עזות ומהירות יותר, ופתאום נפסקו – וגעייה ארוכה של חנק נשמעה, ודממה נוראה אחריה. לב הילד היה הולם מפחד. אוזנו היתה כרויה לחשיכה לקלוט אות של נשימה, רחש של חיים. "אל תמות!" היה צועק אליו בלבו, "אל תמות! אני לא יכול להיות יתום!" עד שנשמע משם רחש של מלמול וריטון ואנחה כבדה, וכחכוח, ושוב עלתה ובאה הנחירה הרגילה, המרגעת.

הרופא יצא מחדרו, השאיר את דלתו פתוחה, עבר על פני הבן ויצא למסדרון. הבן נכנס אל חדר הרופא. אביו עמד ליד מיטת הבדיקה הקטנה, לובש את מכנסיו. הוא זקף אליו את ראשו וחייך חיוך עייף שהיתה בו גם רווחה כלשהי, על שסוף סוף הכול נגמר ועוד מעט ישוב הביתה. הוא התיישב על שפת המיטה, נעל את נעליו ואצבעותיו התחילו להתלבט עם השרוכים.

"תן לי, אבא, אני אעשה את זה מהר."

הבן לא חיכה לתשובתו, כרע לרגליו וקשר את שרוכי הנעליים. האב קם, לבש את החולצה, ניסה לכפתר אותה ולא יכול.

"את המכנסיים כפתרת בלי בעיות ."

"שם הכפתורים גדולים והחורים גדולים."

"תן לי לעזור."

"לא, אני צריך לעשות את זה בעצמי. בבית אני עושה את זה כל בוקר. זה לוקח זמן אבל צריך סבלנות."

הרופא חזר לחדרו והתיישב אל השולחן, העיף עין לעברם, הוציא דף מהמגירה וכתב עליו. אחר כך קיפל את הנייר, הכניסו למעטפה, לחלח בלשונו את פס הדבק והידק אותו. שוב הביט בהם, קם, ובלי אומר נתן לבן את המעטפה. שם הרופאה היה רשום עליה. הרופא שוב יצא מהחדר והם שמעו גם את הדלת החיצונית נסגרת. האב המשיך להתמודד עם כפתורי החולצה. הבן הסב את פניו ממנו כדי שלא להפריע לו להתרכז. כשגבר האב על הכפתור הראשון, אמר לבנו: "אתה רואה?"

כעבור שעה קלה חזר הרופא, נעמד מולם ונתן בהם עיניים זועמות:

"מה הולך פה!" צעק, "כמה זמן זה עוד יימשך? אני לא יכול לחכות פה שעה שלמה עד שהוא יגמור להתלבש!"

ידי האב צנחו. הוא הביט בבנו וראה שפניו נפלו.

"אין דבר," אמר לבנו, "אל תיקח ללב."

"תעברו לחדר-המתנה," דרש הרופא, "ששם הוא יגמור להתלבש. מהר, אני מבקש!"

הם עברו לחדר-ההמתנה והרופא נכנס לחדרו וטרק את הדלת.

האב אמר חרש: "עכשיו תכפתר לי בבקשה את החולצה. אני רוצה כבר ללכת מפה."

בנו מעולם לא ראה בקרבה כזאת עד כמה עצוב וזר גוו העירום, הצנום מזקנה.

הם יצאו מבית החולים והלכו אל מגרש החנייה. אביו בחן אותו ואמר:

"אל תיתן לפרא-אדם הזה לדכדך אותך."

הם נכנסו למכונית, אביו ליד ההגה והוא לימינו. שוב שמעו את קול המוסיקה.

"הוא אמר לך משהו על הבדיקה?" שאל הבן.

"לא. שום דבר."

"נפתח את המכתב ונראה מה הוא מדווח לרופאה?"

"לא. זה לא מעניין אותי."

בפנייה הראשונה ימינה סטה האב מן הכביש הראשי ונכנס לרחובות המושבה. הבן תהה מדוע אינם שבים בדרך המהירה שבאו בה.

"היסח הדעת," אמר האב, "הקשבתי למוסיקה."

ברדיו שר פישר-דיסקאו את "איש תיבת הנגינה".

התנועה נעצרה ליד בית-החולים הישן של המושבה. שני אמבולנסים יצאו זה אחר זה בצפירות עזות שהחרישו את המוסיקה מהרדיו. כשהתרחקו האמבולנסים והצפירות גוועו, שוב מילא קולו של פישר-דיסקאו את חלל המכונית הקטנה, ואביו הסב אליו את פניו ואמר לו, כמעט בנעימת תוכחה:

"יש נחמה במוסיקה."

איש תיבת הנגינה סיים את שירו, היצירה הבאה בקול-המוסיקה לא היתה לטעמו של האב. הוא כיבה את הרדיו ושניהם שתקו. התנועה שנעצרה קודם, החלה לזוז.

"כאן נולדת," אמר האב פתאום והצביע מאחורי כתפו על בית-החולים. "אני זוכר טוב את היום ההוא, כשבאתי הנה לראות אותך בפעם הראשונה."

והוא חייך בהשתאות, כמתקשה להבין איך זה, בפשטות כזאת, מצטייר לו בזיכרונו היום הרחוק ההוא, רק מפני שעבר במקרה ליד בית החולים הזה ונעצר לידו.

שם היה עתיד למות כעבור חודשים אחדים.