האמנם בני חורין אנו?
השוטר קשור לעולם אל קורבנו באזיקים. עוד יש זכר לשאיפתנו להיות חברת מופת?
בפסח אנו חוגגים את חג האביב, ואמנם אביב בארץ. למלוא מרחב הראייה ירוק בוהק ופריחה משכרת, שמיים כחולים ושמש טובה, אפילו סופות הגשמים הבאות לפרקים מאפיינות את העונה. אנו חוגגים בפסח את ראשית קציר החיטים, שאם הגשמים האחרונים לא חיבלו בהם, הרי זו שמחת עובדי האדמה, שמחת האיכר. אך יותר מכל אנו חוגגים את חג החירות. ה"חירות" של יציאת מצרים אז, בימים הרחוקים, ויציאת ישראל מהגולה לארץ מולדת כיום. ויש דמיון רב בין החירות שזכו לה אבותינו ואשר אנו מספרים בה כל שנה מחדש, לחירות ולריבונות של ימינו.
כאשר בני ישראל יצאו מעבדות מצרים, הם אמנם זכו בחירות, אך בנשמתם ובמנהגיהם נשארו עבדים - "ערב רב". די אם נזכור את שלמדנו על מסעות ישראל במדבר, על הנרגנות, על הגעגועים לסיר הבשר ולדגה שהיו להם שם לבצלים ולשומים; די אם נזכור כיצד בכל קושי שנקרה בדרכם באו והתלוננו למשה ועל משה ועל היציאה ממצרים - כדי שנבין שרוח החופש לא פיעמה בלבם. הם לא נטלו על עצמם אחריות, משא ומאמץ הראויים לאנשים בני-חורין שהשתחררו מעול זרים והינם אחראים לגורלם. רק אחרי מעמד הר סיני, רק לאחר שראו את האותות, רק אחרי שקיבלו את החוקה, את הקוד המשותף של מה נכון ומה לא נכון, מה כן ומה לא, מה חובת "עשה" ומה "לא תעשה", נאמר להם: "הסכת ושמע ישראל, היום הזה נהיית לעם". עם המאוחד תחת חוקה משותפת אשר יש לו שופטים ושוטרים, כעצת יתרו חותן משה.
והנה עתה - הגאולה והחירות בשנים אלו שלנו, בהן זכינו למדינה ריבונית לאחר מאבק מתמשך ולאחר הניצחון במלחמת העצמאות, ניצחון שרבים ראו בו נס ואשר היו בהשגתו הרבה אש ותמרות עשן ופחד וזעקה וסופו ניצחון גדול ותקומת מדינת ישראל הריבונית. במחול, בחג ובשמחה זכינו ל"הכרזת העצמאות" המבטיחה חירות לכל, לכל אדם, איש ואישה, ללא הבדל מוצא גזע דת ומין. שערי הארץ נפתחו לרווחה והגיעו לכאן, לארץ מולדת, בני ישראל מצפון ומים, מקדם ומנגב, בם עיוור ופיסח, הרה ויולדה יחד. כדברי הנביא הם באו בהמוניהם, והקמנו מדינה בה שופטים ושוטרים ומחוקקים ושרים ושרות ומנהיגים, לבנות עם, חברה ומולדת.
משה רבנו נזקק ל-40 שנה להפוך "ערב רב" לעם, האם הצליח? אולי. מכל מקום, הוא היה היחיד שבתקופת המדבר החליף את העם, החליף עם-עבדים לבני חורין, כובשי כנען מתיישבים בה ובוניה. 58 שנים עברו מאז נפתחו שערי ישראל לרווחה, מאז העולם כולו הריע לנו, מאז ניתנה "הכרזת העצמאות" ויצאנו בלהט לבנות כאן חברת מופת. רצינו, אנו בני היישוב העברי ולוחמיו, להיות כאן ילידים, לא כובשים; בני-הארץ, לא קולוניאליסטים-אימפריאליים. ורצינו כי לא נרדוף את הגר (האחר) כי גרים (זרים) היינו בארץ מצרים ובארצות רבות אחרות. הובטח כי נדאג ל"פיתוח הארץ לטובת כל תושביה". למדנו כי אין לעקור עצי פרי אפילו בעת מלחמה. האם השכלנו להיות מדינה ריבונית דמוקרטית, ששוויון והגינות ישררו בה? האם כבר היינו לעם? האם יש זכר לשאיפה להיות חברת מופת? האמנם בני חורין אנו?
השוטר המחזיק במי שתפס במרדפו, במי שקשר אליו ושלל את חירותו - לעולם קשור אליו, אל קורבנו באזיקים. מה חירות יש לשולט על האחרים הנשלטים, פרט לכוח? אמנם איננו מצרים וממשלתנו - כולל שר הביטחון ושר צבאו - אינם כפרעה. אך חירות תהיה לנו כיחידים וכעם כאשר נשב לבטח בשלום על אדמתנו שלנו, שאינה גזולה, ושכנינו - על אדמתם אשר תשוחרר מגוזליה. וישבו בנים סוררים לארצם הריבונית, ונתחיל מחדש לבנות את חברת המופת עליה חלמנו ולחמנו, וימשלו בנו אנשים חכמים, אנשי אמת ושונאי בצע.
מומלצים
