מלחמת ההתשה - עדות אישית

בדצמבר 2002 החליטה ממשלת ישראל לחלק ללוחמי מלחמת ההתשה אות מערכה (החלטות דומות התקבלו בתום מרבית מלחמות ישראל). בעקבות ההחלטה פירסם עיתון "במחנה" לקט עדויות אישיות מאת מפקדים ולוחמים במלחמת ההתשה. להלן עדותו האישית של האלוף (מיל) שלמה להט (צ'יץ), מפקד גזרת התעלה בזמן המלחמה:

"מלחמת ההתשה מאופיינת ביחס לשאר המלחמות בכמה גורמים: ראשית, משך המלחמה. שנית, היא התקיימה בכמה חזיתות - עמק הירדן, רמת-הגולן, לבנון והחלק העיקרי, בתעלת סואץ, וגם אזרחים נפגעו בה, בפרט בקיבוצים שבעמק הירדן. מה שאפיין את עיקר המלחמה לאורך התעלה היה המסיביות של האש, לעתים, על פי עדות המצרים, נפלו על עשרה מעוזים כארבעים אלף פגזים ביום אחד! זה לא ייאמן. מי שהיה שם, יודע שזה היה כך. אני כמפקד הכוחות, הייתי שם מדי יום. מאפיין נוסף של המערכה בתעלת סואץ הוא שקילומטר מזרחה משם, לא היה זכר למלחמה, היה שקט. פיתחנו אידאולוגיה שהעברנו ללוחמים שאנחנו נמצאים שם, חוטפים את ההפגזות ומונעים את החדירות לסיני, כדי שבמדינת ישראל יחיו בשקט. זה עבד.

תופעה ייחודית בתעלה הייתה התנדבותם של למעלה מחמישים קצינים בדרגות סרן עד סא"ל, שהגיעו כאנשי מילואים לפקד על המעוזים. במעוזים היו כארבעים חיילים אבל הקצינים שהופקדו עליהם היו צעירים וחסרי ניסיון. לעתים אף לא היו מספיק סמכותיים בשביל להוביל קרב עצמאי.

בין מעוז למעוז היו כשלושה קילומטרים ואנשי המעוז היו בודדים במערכה. המעשה של חמישים אנשי המילואים שהתנדבו לפקד על המעוזים במשך חודשיים שלושה, דומה לאיבוד עצמי לדעת. אנשים לא נרתעו, למען מדינת ישראל. זה דבר שצריך לטפח היום, כשמדברים על פטריוטיזם. הם נקראו "הנמרים" וגם למקור השם יש סיפור. באחד הימים נסעתי עם ששון יצחקי שהיה מח"ט 401, וכל היום הטריד אותו בקשר אחד המילואימניקים שהגיע במחזור הראשון. ששון צעק עליו בקשר: "תפסיק להיות נמ"ר - נודניק ממדרגה ראשונה". אני אמרתי לו, זה רעיון טוב, ניתן למילואימניקים את השם נמר, מלשון ההסתערות. הנמרים היו מפקדי מעוזים יוצאים מן הכלל ואין ספק שחלק גדול מההצלחה של המלחמה היא הודות להם.

שגרת המלחמה התאפיינה בהפגזות בלתי נפסקות לצד למעלה משלושים פשיטות של המצרים על מעוזים, שניסו להיכנס ולהרוג את כולם. תודה לאל שלא הצליחו, מפני שהלוחמים נלחמו כמו שצריך. יש לציין שאף שהמלחמה נמשכה מסוף 1967 בכל הגזרות עד 7 באוגוסט 1970 לרבות המערכה המרכזית, בתעלה, שהתרחשה למעשה במשך 16 חודשים: לא היו עריקים, לא נפקדים, לא היה דיכאון. אנשים ישבו שם כשלושה שבועות עד חודש רצוף בלי חופש. הם יצאו לחופשה של שלושה ימים וחזרו בלי חוכמות. זאת הודות לרוח שטיפחו המפקדים. הסברנו לחיילים את חשיבות המלחמה והתרומה שלהם. זה עשה את שלו.

האספקה למעוזים הייתה בעיה נוספת, שכן המצרים היו מפגיזים את כל מה שראו. משאית שהגיעה לאזור חטפה הפגזה, ולכן היו נפגעים רבים בקרב חיילי חיל האספקה והתובלה. בתקופה של 16 החודשים היו בתעלה כעשרת-אלפים אירועים מבצעיים. אבל כושר העמידה אז היה יוצא מן הכלל. אני זוכר את עצמי רץ בתוך הבונקרים שבמעוזים, כשמתחילה ההפגזה. ישבנו במשך שעות תחת אש. אני זוכר את הפחדים שהרגשנו. כך יום-יום. כשפגשתי חייל במעמד הזה, דאגתי לחזק את רוחו ואני סבור שבהיותי דוגמה אישית, זה מאוד חיזק אותם. הם ראו את המפקד שלהם כל יום במספר מעוזים והם ידעו שאני תמיד נמצא במקום שיורים. זה היה מאוד חשוב להם.

הרגע הכי קשה מבחינתי במלחמה הזו היה במארב מצרי שכוחותינו עלו עליו ובתקרית נהרגו כשלושים לוחמים. זה היה רגע קשה מאוד. הלקח האישי שהסקתי מהמלחמה הזו הוא שצריך מפקדים מעולים וחזקים. לא להיבהל, לא לפחד, לא להרים ידיים ולא להתייאש. עוד הרבה שנים נצטרך להיאבק וזה גורלו של העם היהודי. היינו אלפיים שנה בגולה ואת המדינה שלנו לא נקבל ביום אחד, שנה אחת או חמישים שנה, זה ייקח עוד כמה עשרות שנים. כשמתמידים, מצליחים ומנצחים. גם האות שקיבלנו הוא דוגמה לעקשנות: לא לקבל "לא" כתשובה. קיבלנו כל כך הרבה תשובות של "לא" מוועדות שונות במשך השנים, אבל התעקשנו וזכינו".