ללכוד את התנועה

במהלך 15 השנים האחרונות ליווה הצלם גדי דגון את יצירתו של אוהד נהרין ואת רקדני להקת בת שבע. 15 שנה של תיעוד, מעקב, התבוננות רגישה ומלחמה דון קישוטית חסרת פשרות ללכוד את הרוח, את הרגע הזה שנולד, חולף אך נחרט בזיכרונו של המתבונן בתנועה. השבוע יצא לחנויות אלבום צילומים מפואר בהוצאת "עם עובד", מסכם את שנות המסע המשותף של דגון, נהרין ובת שבע

"לעתים מתחת ליופי המצולם או מתחת לגופניות המפתה כשכבת חומר המבצבצת קצת תחת שכבת חומר, ניתן היה לראות (לחוש) מתוך הצילום הדומם עצמו, לחוש גם במין תנועה של כוח, כאילו הצילום עצמו נע, זז מעט, רוחש מעט, רוחש מתח, אינטנסיביות, בלתי נשלט מבקש לומר דבר מה נוסף", כותב אדם ברוך בהקדמה לאלבום. "מאחורי הצילום, מאחורי השנים של דגון ונהרין יחד, מאחורי העבודה הארוכה הנאמנה, מאחורי כל זה מצטברת המיה, אולי המיה של אינאונים, כן, בכל זאת אינאונים, של אי יכולת לומר משהו נוסף על החיים האלה כאן, משהו נוסף מעבר לריקוד, מעבר לצילום, מעבר לאמנות, משהו נוסף, משהו קיומי, עלינו, כאן ועכשיו, משהו ברור לנהרין ולדגון, אבל שאינו מתמלל את עצמו, כי המשהו הזה נטמע בגוף ככאב שניתן רק לשתוק עליו".

מעשה הצילום של דגון שקט, אלגנטי ומתוח כמו נמר המתבונן בטרפו. הוא מדוד ומלא יצרים להתפקע ותשוקה אינסופית לספק. המפגש בין המצלמה שלו ליצירה של נהרין הוא פסגה של אסתטיקה מטלטלת שמצליחה לעשות את הבלתי אפשרי – ללכוד את תנועת הגוף ולגעת בנפש.

 במשך שנתיים בררו דגון והמעצב עדי שטרן, שמלווה את להקת בת שבע זה עשור, מקבץ תמונות מתוך מאות-אלפי הרגעים שלכד דגון במצלמתו. התוצאה היא ספר יוצא דופן שמשוחח תוך כדי תיעוד עם המחול הנהריני ומציע מפתחות לחדריו הסמויים מעין. "אני לא יודע לתפוס את הרגע ואני גם לא מתיימר, בעיני זה בלתי אפשרי", אומר דגון, "אני מנסה לתווך משהו מכל זה, לא להגדיר. העולם הזה של נהרין מופשט ומצד שני כל כך קונקרטי וזה מה שיפה בזה".

 היכולת המרשימה של דגון להתחדש בכל פריים קשורה, אין ספק, במרחבי שפת התנועה של נהרין שמאפשרת אינספור גילויים. "בכל פעם אני פונה לנרטיב אחר, לפעמים זה כמו צילום ספורט, לפעמים זה צילום אופנה, בפעמים אחרות אני מתמקד בצלליות או בטקסטורות של חומרים ואז הקהל מרתק אותי. השפה של אוהד, בייחוד מאז הגאגא, התפתחה כל כך לאורך השנים שהיא כמעט מטפיזית. האפשרויות והגירויים האינסופיים משאירים אותי לפעמים נטול יכולת למצוא אחיזה וכל מה שאני צריך לעשות זה להיות שם ולעוף", הוא אומר.

הנה מבחר מצילומיו של דגון, מלווים בהסבריו:

"אחד מי יודע" מתוך אנאפאזה (נוצרה בשנת 1993)

מהרגע הראשון ידעתי ש"אחד מי יודע" הוא מהרגעים החזקים והמשמעותיים להם הייתי שותף. החיבור בין המסורת לתרבות הישראלית שמתמזגות עם הנרטיב של מחול ותנועה מגיע לשיא. המהות שלנו כחברה וכעם באות לידי ביטוי בעבודה הזו וזו הסיבה שבחרתי בה כפרולוג וכשם לספר. "אחד מי יודע" הוא ההתחלה, השורש, היסודות, המקום שממנו אנחנו יוצאים. זו, מבחינתי, גם נקודת ההתחלה של העבודה שלי עם בת שבע ועם אוהד.

יובל פיק ומלני ברסון ב"חלב שחור" (נוצרה בשנת 1985)

"חלב שחור" היא העבודה שאני הכי אוהב. במקור היא נוצרה עבור רקדניות להקת המחול הקיבוצית. בבת שבע ביצעו אותה אחר כך בגרסה גברית. אם הייתי צריך לבחור במופע אחד שמותר לי לראות בפעם האחרונה בחיי, זה יהיה המופע הזה בביצוע רקדניות בת שבע. הריטואל הפולחני הזה זורק אותי בכל פעם למקום אחר לגמרי. צילמתי מהעבודה הזו אולי 50 אלף פריימים, אני לא שולט על זה, היא מגניבה אותי. זה עולם ומולאו של ביחד ולבד

גם העבודה הזו היא טקס שכולו נשיות. אני חולה נשים וזה פשוט טירף אותי, אין יותר מזה. כל תזוזה של יד, כל פיסוק או הזזה של רגל, הלבוש, הנשימה כל אלה הם הכי מרגשים שיש. היתה לי התלבטות אם לפתוח את הפריים או ללכת על תקריבים. אני לא מרבה לצלם תמונות רחבות של מחול כי אני לא יודע להתאפק, אבל פה זה נראה לי כמעט קדוש. פתחתי הכי רחב שאני יכול והן זזו לי בתוך הפריים.

"טלופאזה" (נוצרה בשנת 2005)

זו תמונה מתוך סדרת תקריבים שעדי שטרן ביקש ממני לצלם לו תוך כדי תנועה. אני עובד עם שתי כפות הידיים שלי ומאוד מודע למה בכוחן של ידיים להעביר, לעשות ולייצר. הבוהן המורמת, הצל שנופל מיד ליד, האצבעות המתוחות ומצד שני הריפיון, אפשר לקרוא את קווי היד בתמונה כשמגדילים אותה.

התלבושות המינימליסטיות של רקפת לוי בעבודה הזו הן המדהימות ביותר שלה. כאילו כלום, כולה בד לבן וגרביונים שחורים. כאילו אין בגד. אבל הקונטרסט מדהים. העבודה הזו היא כמו חיידק שמשתולל לי בגוף. כשאני מצלם אותה אני מרגיש שמשהו אוכל אותי מבפנים. התנועות הפתלתלות והחלקלקות זרקו אותי ישר לשם. בתמונה הזו אני מתקרב למחלה. חיפשתי את הגוף המתפתל והזוחל שבו המחלה רצה בתוך העורק. לא רואים עיניים זו רק סילואטה, הכי מופשט, הכי ברור.

יחזקאל לזרוב ב"יאג" (נוצרה בשנת 1996) 

כצלם אני מציצן עם דיפלומה וב"יאג" בחרנו להתמקד בנרטיב הזה. אני מתבונן ברקדן שמתבונן במשהו אחר. בעצם אין שום תנועה. על מה הוא מסתכל? אולי על כף היד. יש בתמונה הזו כל כך הרבה דברים שקורים למרות שזה הכי סטטי בעולם. ההתבוננות הזו הכל כך קטנה, טריוויאלית ואלמנטרית מקבלת כל כך הרבה משמעויות.