והתרבות, מה יהיה עליה?

המפרסמים משלמים הרבה מפני שגם הם, כמו בעלי הערוצים, מסכימים כנראה שהציבור שלנו ממש משתגע מכל מה שנמוך, מכל מה שמחלק פרסים ומכל מה שמדגדג ומרעיש ולועג ומבזה את ה"אחר". אמנם נכון, מפעם לפעם יש דברים של טעם, אם זה על מנת להשקיט את המצפון ואם מתוך זיק של הבנה שיש מקום גם להצגת תיאטרון המצולמת כראוי, גם למחזה רציני, גם להרצאה על ציור וציירים וגם לתזמורת הפילהרמונית ולמנצחה (לא בשל יום הולדת ולא לצורך שמאלץ וחנופה, כמובן). גם בעיתונות יש פה ושם התייחסות לתיאטרון, לאופרה ולשאר האומנויות. אבל זה המעט שבמעט.

חשוב להזכיר ולדעת - ואין היום יודעים - כי קיים פער עצום בין כוחות היצירה בארץ, בין פרץ האנרגיות בכל תחומי האמנויות, לבין מה שאדוני הארץ - אנשי השררה בממשלה בכלל ובאוצר בפרט - מוכנים להשקיע כדי לעודד ולהפיץ את מיטב היצירה הישראלית בקרב תושבי הארץ ובייחוד בקרב צעיריה, וכן בעולם הרחב, שם שמחים לראות את פניה היפים של ישראל.

לאחרונה פלשו לבתי-הספר התיכוניים אנשי צבא, על תקן "מנהיגים". הם באו לצרוב את מוחם של התלמידים ולהכשירם ל"קרבי", כאילו יש לישראל בעיה קיומית. אוהבים להפחיד את כולנו; זה מגדיל את תקציב הצבא ומאפשר לבזבז מיליונים כדי לחסל כל מי ש"חשוד", ועמו עוד כמה ילדים ונשים. המיליטריזם חוגג ומתחזק במה שנוהגים לכנות "הדמוקרטיה היהודית הישראלית". בחברה שלנו, שרוב בוגריה מהגרים מדור ראשון ושני, ראוי שיוענק לילדים סל תרבות. חשוב וצריך לקיים בבתי-ספר מהגיל הרך מקהלות, תזמורת, חוג דרמה, ציור, פיסול, קרמיקה והכרת היש והנוצר.

הקורבן האולטימטיבי של האנושות

אנחנו חרוצים לחזור ולשנן מדי שנה את כל סיפורי חגי ישראל, כולל המעשה הנורא של חנה ושבעת בניה. אנחנו מכניסים לראשם של פעוטות פחדים ומספרים להם שלמעשה אנחנו תמיד-תמיד וגם עכשיו הקורבן האולטימטיבי של האנושות. שולחים לילדינו רבנים ומטיפים דתיים ומורות דתיות (שאינן מורות ואינן חיילות) כדי לצרוב את המוחות הצעירים בגאווה על היותם יהודים טהורים בני אמהות יהודיות טהורות, ועל כן אלוהים אוהב אותנו אם אנו נאהב אותו ונקיים מצוותיו. בראבו.

הישראליות לא קיימת אלא בדרכונים בשביל הגויים. כאן, לצורך מרשם התושבים, כולנו יהודים טהורים תחת הכיפה האורתודוכסית. לעתים בגללנו ולעתים בתחבולות, אך תמיד יש "אנחנו" ו"האחר". מהגיל הרך מלמדים אותם לפחד ולשנוא, שעה שבאמנות, בתרבות אפשר להיות יותר נאורים, פחות מסוגרים ויותר מכבדים את הזולת בגלוי, שלא דרך המטפחת.

האמת היא שמחוץ לממסד פורחת כאן תרבות גדולה ורחבה. יופיו של יפת נשאב לאוהלי שם ובתערובת זו מתפרצת עשייה

ישראלית נפלאה, אף שהממסד נוהג בה בזילות, בריחוק ובקמצנות. השגרירים הטובים ביותר של מדינת ישראל הם התיאטרון העברי, התזמורות, להקות המחול, הספרות והשירה, שתורגמו ל-50 שפה ולשון, הציור, הפיסול, העיצוב - כל יפי החיים, כל מה שמרחיב את הדעת ושובה את הלב. אבל למרבה הצער, בכל הקח-ותן הפוליטי והקואליציוני, ה"תרבות" - לא מדובר בה. היא כאילו אינה קיימת. והרי אילו שר הביטחון מופז ושר צבאו, השמחים תמיד אלי קרב, היו מורידים פחות פצצות מהאוויר על "חשודים" וסביבתם, יכול היה תקציב התרבות להיות מוכפל פי שלושה ויותר, ואף היה נותר עוד כדי להגדיל את סל התרופות לחולים כפי שהמליצה הוועדה.

כמה חבל שיצר המלחמה וההרס דחו את אהבת היצירה והיופי. אך זו לא גזירה משמיים. בהחלט ניתן לשנות, וכדאי בהקדם. לפי המצב אצלנו, הצבא עדיין נחשב לפרה קדושה, שעה שלנגד עינינו הוא הופך על-ידי ההנהגה הנוכחית לפרה משוגעת. שילחו את הקצינים האלה לתיאטרון, למוזיקה. ישראל מספיק חזקה כדי להסתדר בלא יצר הנקמה המטורף של שר הביטחון וחבריו. דברו תרבות. היזכרו, אדוני השררה, ברגעי העונג שזכיתם להם, והבינו שזהו צורך אמיתי של אנשים המנסים להיות בריאים בנפשם.

שולמית אלוני כיהנה כשרת החינוך והתרבות בשנים 1992-3