מסע במנהרת הסטלקטיטים והסטלגמיטים
הנטיפים במערת שורק המפורסמת נותרו יפים, מהפנטים ומרגשים בדיוק כפי שהיו לפני 20 שנה, הפעם הקודמת בה ביקרה נירה ניסקי במערה. אבל למה גם סרט ההסברה נראה לקוח מאותן שנים ולמה המדריכה דבקה דווקא בסגנון הרס"רי שכבר יצא מהאופנה? טיול שורף קלוריות וגם כמה פיוזים
בבוקר אביבי אחד במאי 1968, הטמינו עובדי המחצבה בהר-טוב כמדי יום את חומר הנפץ שלהם בין הסלעים, והמתינו לפיצוץ. אבל הפיצוץ הזה היה יוצא דופן - במקום ערמות של סלעים וחצץ, גילו עובדי המחצבה פתח מסתורי. הפועלים המופתעים הלכו לאורך הפתח, שהוביל לבטן האדמה, ומול עיניהם נפערה מערה קסומה שכאילו נלקחה מהאגדות. בתוך המערה נתגלו מאות ארמונות פלאים העשויים מי גשמים וגיר, שנבנו בידי הטבע במשך מיליוני שנים.
למעלה מעשר שנים עמלו אנשי רשות הטבע והגנים (אז רשות שמורות הטבע) על הכנת המערה למבקרים, כך שלא ייפגעו אוצרות הטבע היקרים כל כך. קצת פחות מ-30 שנה מאוחר יותר, ובערך 20 שנה מאז פקדתי את המקום לאחרונה, החלטתי לקחת זוג תיירים מאנגליה לביקור חוזר (בשבילי) ועוצר נשימה (בשבילם) במערת הנטיפים.
איפה משה רבנו? (צילום: אלכס קולומויסקי)
השביל המוביל אל המערה נפתח בשלט המתריע כי למבקר צפויה ירידה של מדרגות רבות (וכמובן עלייתן בדרך חזרה). אותו שלט גם מבטיח תגמול בגובה של 400 קלוריות שרופות לאלו שלא נרתעים מהמאמץ הגופני שמצפה להם לאורך הטיול במערה. קצת מבוהלים אך נמרצים לנוכח הדיאטה שנפלה עלינו בהפתעה, התחלנו לרדת במדרגות. השביל היורד מעניק תצפית יפה על נוף הררי וירוק של הרי יהודה, וגם שלטים משעשעים בתחום הצרת ההיקפים, שלמרבה הצער רובם דיברו עברית בלבד. תהיתי למה אתר שמבטיח מערת נטיפים מהיפות והעשירות בעולם יוצא מנקודת הנחה שרק ישראלים יטרחו לבקר בו, אבל שמרנו על רוח חיובית ותרגום מאולתר, והמשכנו במסלולנו בלב קל.
לאחר הליכה של 100 קלוריות בערך, הגענו למרכז המבקרים שבכניסה למערה. המבנה היה נטוש למדי, למעט בחורה חביבה למחצה שחיכתה משועממת בקופה. גילינו שבשביל סיור מודרך באנגלית נצטרך להמתין יותר מחצי שעה, ולכן החלטנו לסמוך על יכולותיי הדו-לשוניות ולהצטרף לסיור שיצא ממש באותו זמן, בעברית. יכול להיות שלא היתה זו החלטה נבונה במיוחד, כפי שגילינו בהמשך.
דלתות פלדה גדולות ומסתוריות הנטועות בהר נפתחו בדרמטיות והובילו אל חדר הכניסה. בראשית המסלול הוקרן מיצג מולטימדיה המספר את תולדות המקום. זאת, כמובן, אם אפשר לקרוא במילים "מיצג מולטימדיה" לסרטון שללא ספק הוכן בימיה הראשונים של המערה, כלומר אי שם בשנות ה-70. משבי הפרובינציאליות שליטפו אותנו מעדנות הפכו לסוג של רוח פרצים, כאשר עם תום הסרטון החורק החישה בנו מדריכה זעופת פנים למהר ולבוא בעקבותיה. בטון צבאי החלה בהסברים מלומדים, שמפיה נשמעו כדקלום יבש ומשעמם.
אבל יש דברים שיד אדם, אדישה ומרושלת ככל שתהיה, לא תוכל לקלקל, ומערת הנטיפים היא אחד מהם. המערה באמת עוצרת נשימה. התהלכנו לנו בשבילי המערה, מביטים בצורות הנפלאות שיצר הטבע, ומשתדלים שלא לפגוע בדמיון שלנו לאור ההנחיות המפורשות של המדריכה-הרס"רית בנוסח "בנטיף שמעליכם - משה רבנו יורד מההר עם לוחות הברית" או "בזקיפים שלרגלינו, שלגייה ושבעת הגמדים". השקט רב ההוד, התאורה המיוחדת והאוויר הלח מעצימים את החוויה. אילו רק התירו לנו להיות רגע בשקט ולהביט בנחת. אבל המדריכה כבר זירזה אותנו, ובצער עזבנו את פלאי הסטלקטיטים והסטלגמיטים, בחזרה למדינת ישראל.
התאורה מעצימה את החוויה (צילום: רולנד מיקס)
הגחנו מהמערה נרגשים וממצמצים. זוג האנגלים שאיתי התלהב מאוצרות הטבע וביקש להמשיך בטיול, לאתרים נוספים בסביבה. נכנסנו בחדווה לחנות המזכרות, בתקווה כי נוכל למצוא שם מידע על טיולים באזור, אך מאחורי הדלפק חיכתה לנו אותה בחורה משועממת שלא ידעה לספק רסיס אינפורמציה לגבי טיולים אפשריים בסביבה. עלונים או פינת מידע לא היו בנמצא.
העלייה בחזרה למגרש החנייה היתה מעייפת כמובטח. השלטים ("זה עתה שרפת 57 קלוריות, שהן כוס קפה") עודדו אותנו מדי כמה מטרים. כשהגענו אל ראש ההר, מתנשמים ומתנשפים, ידענו כי ממש מתחת לרגלינו נמצא עולם קסום, וזה, למרות הכל, היה שווה הכל.
איך מגיעים:
- מערת הנטיפים נקראת "מערת שורק" ונמצאת בשמורת אבשלום, סמוך לבית שמש. הכניסה לשמורת הטבע דרך כביש 3855 (צפונית לבית שמש), ויש שילוט הכוונה.
- במקום קיימת הנגשה לנכים, אך יש לתאם ההגעה מראש.
- שעות פתיחה: בכל יום, 08:00-16:00. מחיר: 23 שקלים למבוגר, 12 לילד. לפרטים נוספים:
02-9911117.
לפנייה לכתב/ת 
