ואלוהים ראה ושתק?
איפה היה האל כש-6 מיליון יהודים נרצחו? איפה היה האדם? ואיזו נחמה יש, אם בכלל, פה בארץ חמדת אבות? רב ועיתונאית, שניהם דור שני לשואה, מתקשים למצוא תשובות
| דוד לאו |  | אריאנה מלמד | | | | |
"אבא שלי היה רב בארצות-הברית אחרי מלחמת העולם השנייה. בוקר אחד נדהמו כולם לשמוע שאחת מנכבדות הקהילה רשמה את בתה ללימודים בבית-הספר הקתולי. הרב ביקש ממנה לסור לבקרו. הוא פתח במילים חמות על אביה, שהיה אישיות נעלה, רב נערץ שהוא עצמו זכה ללמוד ממנו. היא קטעה את מילותיו: 'אתה בכלל יודע מי היה אבי? אתה מבין אלו חיים אני חיה מאז ראיתי מול עיניי את הקצין הנאצי רוצח אותו עם התפילין על ראשו? ילדה קטנה הייתי, והתחבאתי כשהקצין הטיח את קת הרובה שלו בראשו של אבא, שיקע בתוכו את התפילין. לקחו אותי משם כדי שלא אראה את הדם זב על פניו ומכתים את טליתו. מאותו רגע אמרתי לאלוקים שאם למי שעבד אותו במסירות הוא לא עוזר, אז אני נלחמת בו, ואת הבת שלי אני מחנכת כך שהוא ירגיש את מה שאני מרגישה מאז'.
"הרב הביט בה ואמר: 'אני מעריך אותך על האמונה שבך. אחרי שנים רבות כל-כך את עדיין מאמינה ונלחמת.
כי מי שלא מאמין גם אינו רואה צורך להילחם. אבל אשאל אותך שאלה פשוטה: מה רצה אותו רוצח שביקע את גולגלתו של אביך? שלא יהיה עם יהודי בעולם. שלא יהיה מי שיניח את התפילין הללו על ראשו. שבטלית כזו לא יתעטף אף לא יהודי אחד בתפילה. בקלות כזו את נותנת לו לנצח? בהשלמה שכזאת את מניחה לו להשלים את מלאכתו?'. אף את", אמר הרב הגדודי לנערה, "עשית מעשה גדול: ויתרת על חייך הקודמים ובאת לחיות בארץ, מתוך אמונה בצדקת דרכו. האם תאפשרי לכדורי אויביו לגדוע את חלומו?".
תחושתם של רבנים אלו מלווה אותי ביום השואה, ובעצם לאורך השנה כולה. אם משה רבינו מבקש "הודיעני נא את דרכיך" (שמות לג,יג), ולא נענה - אין בי אשליה שדווקא לי תהיה תשובה. שישה מיליון הנרצחים לא זכו לחוות את הנסים המופלאים שליוו את עמנו, אך איני מצפה שאלוקים יראה את כוחו בכל דור ודור. "השמים שמים לה', והארץ נתן לבני אדם" (תהילים קטו, טז). לא בכל רגע נתון הוא מתערב בבריאה; עתים משאיר הוא לנו לראות עד כמה אכזריים עלולים להיות בני האדם.
אני מודע לשאלותיו הנוקבות של איוב, אבל מבחין שהוא אינו מטיל ספק אף לרגע אחד בעובדה שיש אלוקים, גם אם אינו מבין על מה ולמה אירע לו כך. תשובתו של האלוקים לשאלותיו אינה ישירה, אלא מבהירה לו שאת דרכיו אי אפשר להבין במבט מקומי, רק במבט שמימי ונשגב. לימדנו גם הנביא ישעיהו כי "לא מחשבותי מחשבותיכם, ולא דרכיכם דרכי נאום ה', כי גבהו שמים מארץ, כן גבהו דרכי מדרכיכם ומחשבותי ממחשבותיכם" (נה, ח-ט). אין בי יומרה לדעת ולהבין את כל מעשה הבריאה. אני משתדל ללמוד את הנהגת ה' בעולמו, קורא בהערצה על כל אלו ששמרו על צלם אנוש בתנאי תופת אלו, ולומד בהתפעלות מאלו ששרדו והקימו חיים חדשים, חיים של אמונה בארץ חמדת אבות, שהמתינה לבנים.
הרב דוד לאו, רבה הראשי של מודיעין, הוא דור שני לשואה ובנו של הרב הראשי לישראל לשעבר, ישראל מאיר לאו
שאלת נוכחותו של האל בשואה אינה שונה במהותה מן השאלה, היכן היה כשאביו של תינוק אחד הטיח את ראשו בקיר. אם האל כל יכול, אם הוא טוב ומיטיב, אם הוא רואה כל - מדוע אינו מונע רצח? השאלה לא נולדה במאה העשרים; ימיה כימי הסיפור המכונן על קין והבל, וכימי האיוולת האנושית מאז הרצח הראשון. הכמיהה לתשובה אף היא חלק בלתי נפרד ממהותו של אדם: על כורחנו, בהיותנו בריות חושבות, אנו שואלים שוב ושוב מדוע.
ובאין תשובה של ממש, מחפשים לא אחת רבנים ואחרים בציונות הדתית סיפור מנחם ומרגיע. הנה, הגענו אל הארץ המובטחת. תבנית הסיפור שתחילתו באפר גוויות וסופו בארץ חמדת אבות עם הקורבנות הנוספים שמגנים עליה, מוכיחה איכשהו כי האל אינו רע, וכי האמונה בטובו ובברכתו עודנה מוצדקת. אלא שהתבנית הזאת, שגם אם מסירים ממנה לגמרי את אלוהים - עודנה מתקיימת כ"מורשת השואה" המונחלת לתלמידים, היא בעייתית מאוד. מי שמספר לעצמו את הסיפור כך, מי שמאמין כי לקח השואה מתמצה באמונה באל מכונן-מדינה או באמונה בעוצמתה של מדינה, בלי או עם אל שכזה, חוטא לעצמו ביוהרה ובעיוורון ומחטיא גם אחרים.
לא רק יהודים חובבי ציון נרצחו במלחמת העולם השנייה; היו שם גם כאלה שלא עלה בדעתם לחיות בארץ חמדת אבות, גם לא-יהודים. איזו תשובה הם מציעים למותם של עשרים מיליון אזרחי ברית-המועצות, חצי מיליון צוענים, מאות אלפי אסירים פוליטיים, אלפי כמרים? האם כל אלה היו צריכים להיערם בהררי גוויות רק כדי שתלמידי תיכון יוכלו שוב להניף דגל ישראל בטרבלינקה?
אני בת למשפחה של ניצולי שואה שכעסו על אלוהים. סבי ואבי התמידו בכעסם עד יום מותם, גם אחרי שהבינו - כמו שהרב לאו מספר יפה - כי הכעס הוא עדות לתסכולו של מאמין, לא ליגון של הניהיליסט. אמי ואבי סיפרו לי שהדת היא אופיום להמונים, ושהשואה - כל שואה - היא הוכחה ניצחת להיעדרו של אל. ספר איוב, יותר מכל סיפור אחר על קיומו של האל, מלמד כי כאשר הוא עונה, התשובות שלו אינן רלוונטיות לשאלות של בני האדם. גם אם אנחנו מתעקשים להאמין וגם אם נזכה להתגלות אלוהית, קרוב לוודאי שלא נבין מה יאמר לנו, אם בכלל נשרוד אחרי עוצמת ההתגלות.
אני מודה שאת התשובה הטובה ביותר, עד היום, לא שמעתי מפיו של יהודי. זה היה דווקא כומר בפטיסטי שהצטלם לסי-אן-אן אחרי עוד שנת בצורת בסודן. בזרועותיו אחז גוויה כחושה של תינוק מת. הוא הישיר מבט למצלמה ואמר: "אנשים שואלים איפה היה אלוהים בעת שבני אדם נכחדו באושוויץ. ואני רוצה לשאול, היכן היה האדם". כששואלים כך, אפשר להמיר את התהייה האינסופית, העקרה והמרירה, בהבנה של חובת האדם לפעול כדי למנוע שואות נוספות: את הקורבנות הרי לא נשיב לחיים בעצם השאלה, בכעס או ביגון או בציפייה להתגלות. את הקורבנות הבאים אפשר יהיה אולי למנוע, אם נדע שמכוח בריאתנו בצלמם ובצלמו מוטלת עלינו החובה לעשות כן. השואה - כל שואה - היא מעשה ידי אדם. ברצותו, הוא יכול למנוע. השאלה הגדולה הבאה היא, כיצד גורמים לבני האדם להבין זאת.
אריאנה מלמד, עיתונאית בעלת טורים פובליציסטיים, דור שני לשואה
- מדברים על זה בפורום "צו פיוס"
לפנייה לכתב/ת 
