המלחמה על התודעה
טקס יום השואה האלטרנטיבי בתמונע מסתמן כפלטפורמה מרכזית בקונקרטיזציה של השואה, וגם השנה הפנה זרקור לזויות אחרות, מרתקות. מרב יודילוביץ' היתה שם
שישה עשורים אחרי כניעתה של גרמניה הנאצית ושחרורה של אירופה, המלחמה עדיין נמשכת. העדים לזוועות הולכים ופוחתים ומה שנותר כעת לצד רוחות הרפאים היא המלחמה על התודעה, הזיכרון ועיצובו. מעבר לשואה כמושג, לצעדות המוות כתמונה, להיטלר כשם תואר לצורר ומפלצתיות, הפיכתו של הזיכרון לקונקרטי, מוחשי ומחובר לקונטקסט עכשווי, קריטית כעת יותר מתמיד.
טקס יום השואה האלטרנטיבי, שנערך אמש בתיאטרון תמונע בתל אביב, התמקד השנה בקונקרטיזציה של השואה ואולי יותר מתמיד בהפרטת הזיכרון הקולקטיבי ופירוקו.
את הטקס, שהפך למסורת, פקדו השנה כאלף איש. מחציתם הסתפקו בצפייה באירוע מעל מסכי וידאו באולמות סמוכים ובלבד שיהיו חלק מהצעה אחרת שמפנה זרקור אל הדגשים שונים מהמקובל בטקסים הרשמיים. עצם הפיכתו של הטקס האלטרנטיבי, שהחל כאירוע על גבול המחתרתי, למסורת שהולכת ומתעצמת וקונה לה קהל גדל והולך, מורה אולי על הצורך הדוחק לקרב את הבלתי נתפש ההולך ומתרחק מאיתנו כרונולוגית.
הגדרתה המילונית של המילה "מסורת" מדברת על ערכי התרבות המועברים מדור לדור, מנהגים, טקסים, דעות ואמונות של קבוצה או חברה מסוימת. הגדרה נוספת, המתייחסת להקשרה הדתי של המילה, מדברת על ערכי היהדות, עיקריה, אמונותיה, שמירת מצוותיה והכרת מנהגיה. במובן זה, שימור זיכרון השואה באמצעות טקס אלטרנטיבי (מסורתי) הוא לא רק בהקשר לציווי "והגדת לבנך" אלא לא פחות בשאלה איך הגדת.
עשרה דוברים השתתפו השנה בערב והציעו כל אחד בדרכו נקודת מבט פרטית משלו, זווית אחרת מעוררת מחשבה, מקוממת, מרתקת, מקורית פחות או יותר.
גילי א. דנון, שאיבד במהלך השנה האחרונה את אחיו, דני ואת אביו, שי, שנפטרו שניהם ממחלה, דיבר על השואה הפרטית שלו. "רק על ההיסטוריה שלי אוכל לספר. בתוך בליל המאמרים על השואה, קולו של הסיפור האישי נדם. הסיפור שלי הוא תזכורת. אין מסקנות, חייבים להיות אמיצים נוכח הזוועה היומיומית. בערב השואה הזה, אני מספר לכם על חורבן הבית שלי. יום השואה שלי, כבר לא יהיה אותו הדבר".
הרקדנית והכוריאוגרפית רננה רז סיפרה על מסע לגרמניה עם המופע "קראו לנו ללכת" שעוסק בטקסים ובמיתוסים ישראלים. רז, דור שלישי לשואה, חשבה שהיא משוחררת מתחושת הקורבנות ומעולם המושגים האפל והמסובך ששייך היה, כך האמינה, לסבה ולסבתה. תוך כדי שהיא מלמדת גרמנים, שהתנדבו לקחת חלק בסצנת הסיום במופע שלה, ריקוד עם ישראלי על פי השיר "ושוב אתכם", צפו ועלו ההקשרים כמו צל רודף. "תהיתי איפה הם היו במלחמה. חשבתי תוך שאני מלמדת אותם את קריאת 'הופה היי' שהמקבילה הגרמנית לצירוף המילים הכל כך ישראלי הזה יכולה להיות: הייל היטלר. בברלין שמתי לב לדרך שבה הגרמנים ממיינים את האשפה לנייר, פלסטיק וזכוכית. בכל מקום אחר זה היה נתפש כאקט אקולוגי ושם חשבתי על סלקציה. הבנתי שהאסוציאציות שלי כבר לא חופשיות, דברים יומיומיים לכאורה מקבלים הקשר לזמן אחר ולתקופה חשוכה".
על רקע הזיכרון לבשו מילות השיר העממי, שמדבר על ציונות מתפרצת בלית ברירה, משמעות חדשה. "ושוב אתכם עם ערב נתעורר/ ושוב אתכם נשמח כולנו יחד/ ולשירכם נשיר פזמון חוזר/ ושוב אתכם ושוב אתכם/ ושלום עליכם ועלינו על כולנו/ ושוב אתכם ושוב אתכם/ אנחנו שלכם וכל השירים שלנו/ ושוב אתכם בבית המואר/ ושוב אתכם כי דרך אין אחרת/ ואליכם שירנו זה יושר/ אם זה טוב ואם זה רע/ אין כבר דרך חזרה".
העיתונאי שאול ביבי דיבר על הצורך לחוות את השואה כהוכחה לשייכות ועל האתוס היהודי שמשמר את הציווי "ובחרתם בחיים". "אם אני בוחר בחיים, אני צריך להכיר את המוות, והיהודי עד לאמצעיתה של המאה ה-20 ידע שהוא ימות", אמר ביבי ובכך התייחס אולי לתחושת הנרדפות היהודית על פיה בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו. "המוות היה הגשמה, תפקיד שלמענו באנו לעולם, מילוי ייעוד", הוסיף ואמר, "היום הזה הוא יום של מוות שבו אנחנו צריכים לחוש בכאב של האנשים שהיו שם, לחבק אותם ולמחרת לבחור בחיים".
מקומה של האלוהות לא נפקד גם הפעם מהטקס. היא באה לידי ביטוי בביצוע מצמרר של מאור כהן לשיר מאת דוד אבידן: "זכור את המוות במלוא זהרו/ אם יש מניע לכל בן אלמוות/ זכור את המוות בכל שחורו/ וכשתרקיע צרור בן אלמוות/ צרור את המוות באור חשכתו/ אם יש רקיע לכל בן אלמוות/ שכח את המוות ברגע מותו/ אם יש רקיע מעבר למוות/ יש גם מניע בחושך אורו".
העיתונאי שי גולדן דיבר על הקשר בין העם היהודי לאלוהים ודימה אותו לקשר זוגי שהחל כהבטחה גדולה שהתפוגגה לאורך השנים. "כשאלוהים גילה במי הוא התאהב הוא ביקש לחזור בו ובחר כרגיל במקום במילים במעשים. הוא התחיל להתעמר בנו עם גירושים ואינקוויזיציות, אבל אנחנו סירבנו להבין ולא הרפינו. הוא מצא אישה אחרת בנצרות ונתן לה את הארץ והממלכה וגם אז לא הבנו. הוא מצא פילגש באיסלאם ונתן לה כוח וממון ואנחנו בשלנו. הוא המשיך בגירוש ספרד ובפרעות ואנחנו ממשיכים כאילו כלום. בשנת 1939 לא היה לו כוח יותר והוא ביקש מהגרמנים לשים לזה סוף. כשאתה פונה לרוצח שכיר, הוא מבצע את העבודה. אבל רגע לפני שהמלאכה הושלמה אלוהים החליט שהמסר ברור. גם אז לא תפשנו ואנחנו בשלנו מניחים תפילין, בונים בתי כנסת, מקימים את מדינת ישראל. ומה יותר ברור ממלחמת 73' כשכל צבאות ערב מבקשים להשמיד אותנו ביום כיפור? אבל אנחנו מסרבים להבין. עכשיו אני שומע שהפרויקט האירני מתקדם בקצב משביע רצון".
גם ההקשרים הפוליטיים לא נפקדו מן האירוע ובאו לידי ביטוי בין היתר בטקסט חריף שהקריא איש התיאטרון אמיר אוריין. "זכות הדיבור על השואה היתה ועומדת לניצוליה, לצאצאיהם, לבני משפחתם, לידידיהם, לכל מי שזכויות האדם יקרים לו, להם נותרה זכות הדיבור", אמר אוריין, "אבל למדינת ישראל, אין עוד זכות להיות להם לפה. מדינת ישראל איבדת את הזכות ההיסטורית והמוסרית לטעון על השואה". אוריין ניהל דיאלוג נוקב עם מגילת העצמאות ואמר: "מדינת ישראל שהוקמה על בסיס אתני יהודי-לאומי וקיבצה את ניצולי השואה אל תחומה והכריזה על המשך היסטורי ישיר שבין שואה לתקומה, איבדה את זכות הטיעון על השואה. מדינת ישראל שבמגילת העצמאות שלה נכתב כי תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין, תבטיח חופש דת, מצפון ולשון, תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות ותהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות, לא קיימה אף אחת מהבטחות אלו".
חשיבותו הגדולה של טקס יום השואה האלטרנטיבי בתמונע היא בכך שהוא מאפשר ללוקחים בו חלק פעם אחת בשנה לא רק לגעת אלא לגרד את הפצע, לדבר על ההשלכות בלי רשת ההגנה של הפוליטיקלי קורקט, להוציא את השיח על השואה מהכלא הארכיוני ולהפיח בו חיים. ממש כשם שתיאטרון תמונע הצליח בעבודה סיזיפית לאורך שנים להפוך את הפרינג' הישראלי למה שמגדיר את המיינסטרים האמנותי בארץ, כך הצליח טקס השואה שנערך בו להפוך את האלטרנטיבה לבעלת משקל סגולי משמעותי בהנצחת השואה.
