החיים בטווח יריקה
מחזה ביכורים מאת טאהר נג'יב יעלה הערב בבכורה בפסטיבל התיאטרונטו בתל-אביב. לקראת הבכורה מדבר השחקן חליפה נאטור על זהות, חלומות ומציאות. ראיון
שחקן פלסטיני עם דרכון ישראלי נוסע מארץ לארץ ומחפש במה. שדות-התעופה הופכים עבורו למקומות המעלים שאלות קיומיות וחושפים מצבים אבסורדיים, תוך השלכה אל חיי הקולקטיב הפלסטיני, אל החלומות ואל המציאות היומיומית. זהו הבסיס למחזה הביכורים מאת השחקן טאהר נג'יב, "בטווח יריקה", שיעלה הערב בבכורה בפסטיבל התיאטרונטו בסוזן דלל.
המחזה, שנכתב לאורך שלוש שנים, נע בין רמאללה, פריז ותל-אביב, בין מה שיכול היה להיות ומה שיש. את המונודרמה, שמציג השחקן חליפה נאטור, חבר ושותף לדרכו של נג'יב, ביימה אופירה הניג. "זה מחזה על זהות, לאומיות, אהבה, ניכור ובעיקר על מקום שהוא ההיפך מנסיעות אינסופיות וחיפוש אחר שייכות", אומר נאטור בראיון ל-ynet, "הוא לא מדבר על הבית אלא על היעדר הבית. זה שגם אם אבנה, לא יהיה שייך לי".
נאטור, 40, בוגר בית צבי, נולד בכפר קלנסווה שבמשולש ונחשב לאחד משחקני דור הביניים הבולטים בתיאטרון הפלסטיני. רפרטואר התפקידים ששיחק, מאז סיים את לימודיו ב-1991, מגוון וההפקות בהן לקח חלק הוצגו בין היתר בתיאטרון הבימה, התיאטרון העירוני חיפה, אל קאסבה ברמאללה, אלמידאן ואל חכאוותי בירושלים, תיאטרון ב"ש ותיאטרון המעבדה. למרות הרזומה העשיר מחזה הביכורים של נג'יב הוא ההתנסות הראשונה של נאטור במונודרמה. "במשך שנים חלמתי על המונודרמה האולטימטיבית. חיפשתי את ההמלט שלי ובסופו של דבר אני עושה מחזה שהוא ההיפך הגמור ממה שדמיינתי. זה מחזה צנוע וחכם", הוא מספר. מונודרמות, כך אומרים, הן מבחנו הגדול של השחקן ונאטור יודע את זה היטב: "לא מכירים אותי פה, אני לא סטאר בטלוויזיה או בקולנוע, אני מספר סיפור ומקווה שיקשיבו לי. כשהצגה הופכת להיות אתה נטו, הפחד הוא שתישאר לבד על הבמה, שתשחק לעצמך, זו התמודדות".
זה מחזה אוטוביוגרפי שמספר את הסיפור של טאהר אבל בעצם הוא הסיפור של כל פלסטיני שחי פה.
"נכון, זה מחזה שיוצא מנקודת מבט אישית וגודל עליך. הגיבור במחזה הוא אדם שבא מהמולדת הזו, בעל פספורט כחול שהוא בעיה גדולה שמלווה אותו כמו צל. המחזה נכתב בתקופת המחסומים והבידוק הביטחוני המוקפד. בשביל טאהר התקופה הזו היתה מטלטלת. הסצינות שמתרחשות ברמאללה היו טריגר לכתיבת המחזה. השתתפנו אז, טאהר ואני, בהצגה 'אלזיר סאלם' שעלתה ברמאללה. המצב בחוץ היה קשה, צה"ל פלש לעיר ובכל יום היו הלוויות שיצאו מבית-החולים שנמצא ברחוב של התיאטרון. זו אגדה שמספרת על גבר שתפש את המלוכה בכוח. בן דודו, שמתקנא בו, רוצח אותו והרצח מוביל למסע נקמה שמבצע אחיו של המלך המת. הוא טובח וטובח בכל מי שסביבו, לא מחפש את האשם אלא פשוט טובח. טאהר שיחק את התפקיד הראשי וזה הפך לו את הבטן. השילוב של הרצח על הבמה ומה שראינו ברחובות ברמאללה היה קשה. ההצגה הפכה למשהו אמיתי, לא היה ברור איפה עובר הקו בין התיאטרון לחיים".
גם "בטווח יריקה" לא מציב גבולות ברורים בין התיאטרון לחיים.
"אולי תפקיד התיאטרון לא להיות מנותק. אני לא עושה תיאטרון בשביל לשעשע את האריסטוקרטיה. מעניינים אותי מחזות שמפגישים אותי עם עצמי, עם החיים, כאלה שגם כשהם יוצאים מהמקום הזה, הם חוזרים אליו בסוף. בהצגה 'בטווח יריקה' אני משחק שחקן שאני מכיר והייתי שותף לסיטואציות שהוא מדבר עליהן. שיחקתי עם טאהר ברמאללה, קראתי לו לחזור מפריז לשחק בהבימה בהצגה "פרגודים", הייתי נוכח בכל הסיטואציות האלה ובשבילי זה קצת החיים. אני מספר על משהו שאני מכיר".
המחזה נע בין רמאללה, פריז ותל-אביב. מה המשמעות של שלושת המקומות האלה?
"פריז היא החיים הנורמליים, החופש שמתוכו באה האהבה. רמאללה ותל-אביב הם הלא נורמלי".
המפגש בין נאטור להניג החל בבית-הספר למשחק. "אופירה היא הגורל שלי שעליו אני מברך. אני אוהב את הנגיעה שלה בתיאטרון, את הייחוד שהיא מביאה לבמה כמו קסם שממלא אותי. כצופה היא גורמת לי לרחף, שולחת אותי למקום אחר, מאפשרת לי להשלים תמונות בדמיון ולעוף איתם הלאה", הוא אומר, "היא מכירה אותי ומזהה בי את הסימנים הראשונים של יצירה. קשה למצוא במאים שמושכים אותך מאותם החוטים שמפעילים אותך כמוה". המפגש המחודש עם הניג הוא מעין סגירת מעגל: "הכרנו בבית צבי כששיחקתי את המשרת של שיילוק. זו היתה תקופת הסקאדים של סדאם והגענו לחדר החזרות עם המסיכות. סגרו עלינו את הדלת ועשינו חזרות – שני אנשים, שתי מסיכות וסדאם אחד. היום זה שוב חדר סגור, שנינו יחד, בלי מסיכות אבל עם עשן סמיך".
הניג ביימה את "פרגודים" שבה שיחקת עם טאהר בהבימה. זו היתה תקופה חשובה בשבילך
"המפגש עם אופירה, דורון תבורי וז'אן ז'נה בתל-אביב שרטט לי את קווי החיים. הזדהיתי עם ז'אן ז'נה, הרגשתי שאני יודע בדיוק על מה הוא מדבר. אני לא באתי מצפון ת"א או מצפון חיפה. באתי מקלנסווה, מחיים שכמעט היו אלה שעליהם הוא כתב. החיים שלו היו מלווים בפשע, גניבות, בתי סוהר, רחובות קשים ורצון להיות בשפל ולקבל את עצמך ככזה. היתה לי תקופה כזו שמאוחר יותר התכחשתי לה. אני כבר לא רוצה להיות בשפל. הוא החזיר אותי למקום שבו אני כבר לא מפחד לא להיות שייך, דחוי או מושפל. אני גאה בשפל וגם בהצלחות".
לעצם העלאת המחזה הזה בתיאטרונטו בת"א יש עבורך משמעות מיוחדת?
"ברור, זה מפגש עם הישראליות, עם המציאות שקיימת ואנחנו חיים איתה. טאהר בחר לספר סיפור שיוצא מהתרבות הערבית ומהחיים בישראל. זה לא מחזה מתבכיין, מתלונן או מקטר. הוא מסופר נקי ומוצג בשפה של הישראלי. חשוב לנו להגיש ולהרגיש את עצמנו מול הקהל הישראלי ומול הדעה הישראלית. מחמוד דרוויש אמר שהפלסטיני צריך לספר את הסיפור שלו, ללמוד את התרבות שלו שהיא בוסר אבל צומחת לאיטה. אני רוצה ללמוד את התרבות שלי, לפתח אותה ולספר אותה ואני אשמח אם תקשיבי לי. לסיפור שלך כל העולם מקשיב ואני מחויב להקשיב לו כי התרבות הישראלית היא מתחת לעור שלי, קיימת בי מאז שנולדתי. יש לי מה להגיד לקהל יהודי, אני רוצה שהוא ישמע".
כמו שדות-התעופה, יש משהו בת"א שמפגיש אותך עם רגעים אבסורדיים?
"לפני שבועיים קפצו עליי שני שוטרים ברחוב אלנבי. הייתי עם שפם בגלל שבדיוק סיימתי לצלם סרט של הבמאי ערן קולירין בתפקיד מוזיקאי מצרי. אנשים נעצו מבטים, זו היתה הפעם הראשונה שבה ממש הרגשתי אי נעימות. אני מבין את החשדנות, השאלה תמיד היא לאן אתה מוביל אותה. אני לא אוהב שקופצים עלי. חשבתי שבשביל להפיג את החשד כדאי אולי שפשוט אכתוב על החולצה שלי: 'ערבי'. לא כפרובוקציה, בשביל להקל על כולם. אני שולף את תעודת הזהות שלי מהארנק יותר מאשר אני ממצמץ בעיניים. יותר קל להטביע אותה על היד. אם אני אכתוב על החולצה שאני ערבי, אולי זה ייפסק. זה נמאס, כל החיים אני חי ככה. כשעצרו אותי בת"א שאלתי את עצמי אם זה יימשך ככה עד המוות? אני חושב שכן.
"ולמה אין הצגה אחת בערבית שמועמדת לפרס התיאטרון? אנחנו כל כך הרבה שחקנים מצוינים. יש דור חדש של שחקנים טובים שאף אחד לא יודע שהם קיימים. אחר כך מתפלאים בטלוויזיה על כוחה של האסיפה המוסלמית באום אל פאחם. זה יקרה גם בקלנסווה. זה לא קורה מעצמו. זה נכון שיש לנו תרבות אחרת, אבל היא קיימת, אי אפשר למחוק אותנו. קלרה חורי משחקת עכשיו בהבימה, ראידה אדון ויוסף סוויד בקאמרי, אבל כמה זמן הם יחזיקו מעמד שם? ואם יחזיקו, בינתיים הם לא מקיימים את התרבות של עצמם. מה עם כל האנשים האלה כמו סאלח בכרי, קייס נאשף, עאמר חליחל, היימן נחאס וחנה שמאס, הם לא קיימים? הם צריכים להיות קיימים".
איך אתה מבין את שם המחזה "בטווח יריקה"?
"הכל מתקיים בטווח יריקה. הסכסוך שם אותנו בטווח יריקה אחד מהשני, השייכות מאוד קרובה עד שאפשר לגעת בה. אני נמצא על הכוונת כל הזמן, ממש קרוב כבטווח יריקה. גם פריז והחיים רחוקים ממני מרחק יריקה. לפעמים מתוך בחירה ולפעמים בעל כורחנו אנחנו לא מצליחים לצמצם את הפער של טווח היריקה ולהגיע לחיים כמו שאנחנו רוצים שיהיו. זה כל כך קרוב, זה כמעט נוגע ואז זה לא. אנחנו מסתובבים כל הזמן על יד, ואני לא מדבר על פוליטיקה, אני מדבר על החיים שכמעט וישנם. כאילו מישהו בורח מהתמודדות. אנחנו בורחים יחד מהתמודדות".
