לאריק זה לא היה קורה
זה אולי לא נעים, אבל מתבקש להשוות את התנהלותו של אהוד אולמרט בניהול המו"מ הקואליציוני להתנהלותו של אריאל שרון. מהר מאוד אולמרט יצטרך להחליט למי הוא רוצה שישוו אותו: לאריק שרון או לביבי נתניהו
זה היה מהיר, ממש מהיר. יום וחצי לקח לתקשורת הישראלית להוריד את ראש הממשלה המיועד על הברכיים, לגרום לו לנוע בחוסר נחת בכסאו ולנסות למצוא פתרונות "מתוחכמים" שיסירו מעל גבו את הביקורת הציבורית בעניין ממשלת הענק שהוא תכנן. עוד לא היה אפילו זמן למצמץ, עוד לא היה אפילו זמן להתעצבן כמו שצריך - ואהוד אולמרט התחיל להזיע תחת הקרניים הלוהטות של הביקורת. אפילו נהגי המוניות עוד לא הספיקו לטחון עד דק את נושא מספר השרים בממשלה הבאה, והוא כבר החליף את הדיסקט, קיצץ בעלויות, עשה רפורמה אד הוק לשיטת הממשל הישראלית - ובסוף נפל, כמה לא נעים, לתוך הבוץ, בו כנראה עוד יתברר לו שלא תהיה לו ברירה אלא להחזיר כמה סגני שרים לעניינים.
מאז נפל אריאל שרון למשכב, ומאז החליף אותו אולמרט, נוהגת הביקורת הציבורית בכבוד כלפי היורש. מסכן, אומרים קובעי דעת קהל כאלה ואחרים, פרשנים, כתבים ושאר המחזיקים בעטים ובמיקרופונים. עכשיו לא משנה מה הוא יעשה, ינסו להשוות אותו לאריק. לא נעים.
זה אולי לא נעים, אבל מתבקש לתהות כיצד היה נוהג שרון באותו המצב שבו החליטו אולמרט ועמיר פרץ, בהשפעתן של כמה כותרות לא מחמיאות, לבטל כליל את תפקידי סגני השרים. אולמרט, למען הסר ספק, ממש לא מסכן. על כן, אפשר לעשות השוואות בנחת ולנחש שלאריק שרון זה לא היה קורה. שרון לא היה מגיע למצבים מביכים מעין אלה.
מצבים שבהם הוא צריך להתקפל, להתנצל ולבקש טובה משותפיו העתידיים. גם אם היה מפשל, וגם אם היה מרכיב את הממשלה כשכל ח"כ שלישי בה שר, סגן שר, או משהו דומה, הוא לא היה נותן לאף אחד את התענוג ללעוג לו.
במקרה דומה לזה שהיינו עדים השבוע, סביר ששרון היה דופק על השולחן, שולף בציניות את תוכניותיו המדיניות, מאיים בכור האיראני, בחיזבאללה, בקסאמים ובאל-קאעידה - אבל לא היה נותן לאף אחד להגיד לו מה לעשות. לא ככה, לא בחובבנות. משברים צריך לנהל, ואולמרט הוכיח בינתיים שיש לו עוד מה ללמוד.
אבל גם ביחסי אנוש כנראה שאולמרט צריך לקחת שיעור או שניים מקודמו. הפארסה שליוותה את התפטרותו של אוריאל רייכמן מהחיים הפוליטיים ומהכנסת לא תישכח כל כך מהר. אולמרט, בלהט המשא ומתן, או אולי בלחץ המשא ומתן, שכח אפילו את כללי הנימוס הבסיסיים של הפוליטיקה.
גם במקרה הזה, לו היה אולמרט מנסה להתבונן מעט אחורה אל קודמו, הוא היה מגלה שגם במצבים שכאלה יש דרך לעשות את זה אחרת. שרון, אם מתעקשים להיזכר, דאג תמיד לכבודם של הסובבים אותו. זה היה קסמו, ובכך שבה אפילו את יריביו המרים. בהומור, בחן, אך גם בנחרצות - הוא פירק אותם מנשקם. עמד מולם ולא מצמץ. אף פעם לא ברח, גם ברגעים הכי קשים, ובשנתיים האחרונות, היו לשרון לא מעט רגעים פוליטיים כאלה.
אולמרט חושש, כך נראה, ממה שיגידו עליו אם ישווה את עצמו לשרון. הוא חושש שייכנס למלכודת שממנה אין מוצא. אבל נימוסים טובים אינם מלכודת, ואף אחד לא היה בא בטענות לאולמרט לו היה מרים טלפון אחד לאוריאל רייכמן ומעדכן אותו, קצת לפני התקשורת, שתיק החינוך הוקרב על מזבח הקואליציה העתידית. זה לגיטימי, וזו זכותו. אבל זו גם חובתו לנהוג באחריות כלפי אלה שתחתיו או לצידו.
זה לא שרייכמן לא הגזים בתגובתו. הוא כן. זכותו של ראש ממשלה להפר הבטחות, גם אם הם ניתנו, אושרו וחוזקו פעם אחר פעם. כשהמציאות הפוליטית משתנה. היצמדותו של פוליטיקאי להבטחות העבר הן בגדר משקולות הקשורות לרגליו. אם ברצונו להתקדם, עליו להסיר אותן במהירות, אחרת הן ימנעו ממנו להתקדם.
פרשת רייכמן הביכה את אנשיו של שרון שעוד מסתובבים בלשכת ראש הממשלה המיותמת בירושלים עד מאוד. חלקם לא ידעו איך להתמודד עם הביקורת. "זה פשוט לא היה יפה", אמר אחד מהם, זמן קצר לאחר שרייכמן פרש. "אפשר היה לעשות את זה אחרת. אריק היה עושה את זה אחרת". כן, אריק אולי היה עושה את זה אחרת, אבל עכשיו נמצא כאן אהוד, וגם הוא עושה את זה אחרת, בדרך שלו.
מהר מאוד אולמרט יצטרך להחליט למי הוא רוצה שישוו אותו: לאריק שרון שנסק לגבהים, או לביבי נתניהו ואהוד ברק, שהתרסקו לתהומות, בדיוק מאותה הסיבה: התנהגות.
לפנייה לכתב/ת 
