החוקית והאחרת, מונולוג בשני קולות

אני פוקחת את עיניי ולא רואה כלום. חושך כמעט מוחלט, עד שאט אט משהו משתנה. איזו צללית מתגלה לי אי-שם בזווית החלון, ואני מצליחה לראות משהו בתוך החדר שכה ברור ומוכר לי באור.

אני שוכבת במיטתי. מיטה המיועדת לשניים. אני אחת. איפה הוא? אני תוהה, ויודעת שהתשובה מוחלטת חסרת טעם לוויכוח. פעם הייתי מתווכחת עם עצמי. לא בטוחה, חוששת, מבועתת שמחשבותיי נכונות ומסיטה אותן במהירות אל הכיוון החיובי. מגינה עליו כמו מטומטמת. הייתי מטומטמת. טוב, אני עדיין.

אני מסלקת מחשבות על גירושים, אין לי כוח  

אני לא כזאת זקנה, אני רק בת 30. יש לי ילדה בת שנתיים, ואין לי איש שאוהב אותי. יש לי מחשבות על גירושים, אבל אני מסלקת אותן. אין לי כוח. רק המחשבה על כך מתישה אותי, וכשאני מסתכלת על עצמי במראה אני רואה אשה מבוגרת, כמו דודה כזאת, ככה אני נראית. שיער בלונד צבוע, לא תמיד אני מספיקה עם השורשים. עיניים חומות בהירות, עייפות, חלשות. גוף רפוי. רזה אבל רפוי. לא נוטפת סקס כמו ההיא. היא ילדה, אני אשה. היא רווקה. אני נשואה. היא הורסת לי את החיים באיטיות ראויה לשבח והיא רוצחת אותי לאט אבל בבטחה. אני מתעבת אותה. גם אותו - אבל איתו התחתנתי. הייתי שם לפניה, והוא רכושי. מי היא בכלל? מה היא עושה לו?

ואני כאן, מגדלת את שירה שלנו לבד. הוא איתנו ממש רק בשבתות וחגים, בטח זה השיר של הזונה הקטנה. סליחה, אני כועסת. לפחות לכעוס מותר לי - את זה הוא לא יכול לבטל, לא את זה ולא את הרגשות שלי. את כל השאר הוא מצליח לבטל במיומנות מדאיגה. "את מדמיינת", הוא פוסק בנחישות, ואני משתתקת. אולי הוא צודק, אולי אני סתם מתמסכנת, אולי אני מאשימה אותו על לא עוול בכפו? כל כולי הופכת לגוש מלא של ספקנות. כעס עצמי. אשמה. מצפון. פתטיות. והוא השלם והחזק. כבר לא פוחד ממה שיש לו להפסיד, שקוע ברווח שהוא זה עתה קוצר. אני רוצה להראות לו מה הוא מפסיד, אני רוצה לגרום לו להבין שאני לא מובנת מאליו. אבל אני לא מסוגלת ללכת...

אימיילים כל היום, אהבה וירטואלית ומוטרפת (צילום: ויז'ואל/פוטוס)

האחרת:

זהו. פעמיים בשבוע זיון מטורף בבית שלי. פעם אחת ב-06:30, לפני העבודה. אימיילים כל היום, אהבה וירטואלית ומוטרפת. הודעות בסלולרי בקצב מסחרר, דיבורי סרק, מגע.

לקח לו זמן לפחדן הזה עד שהבין שהוא יכול להרוויח שני עולמות. אשתו, מרוב שהיא עסוקה בלהיות אמא ולסדר ולנקות ולבשל, לא שמה לב שהוא בורח לה. הוא יהיה שלי בסוף. אני יודעת את זה. בעצם, אני לא יודעת. אני רק מקווה.

אני אוהבת אותו אהבה שכמותה לא חוויתי מעולם. אני אוהבת אותו ומעריכה ומעריצה. והוא האיש הכי חשוב והכי יקר לי בעולם. הוא, היותו, ישותו, ממלאים את נפשי ואני לא זקוקה למאום מלבדו.

אני לבד עכשיו. לוגמת את הטיפות האחרונות מהכוס השלישית שהיתה מלאה יין אדום, מרלו. הנאה צרופה. אני מתמוגגת לי לנוכח ריחו שטרם התפוגג מן האוויר ונזכרת איך לפני דקות מעטות הוא היה בתוכי, הופך אותי לצדדים, קדימה ואחורה ומהצד, הפוכים וגב אל בטן, היד שלו מטיילת לאורך גופי נעצרת במקומות הנכונים. פראות ועדינות נשזרות בלילות הספורים שלנו ומביאות אותי אל שיאי האושר שיש באפשרותי לחוות.

בכל אופן, עכשיו השקט שאחרי הסערה. כשהוא בא, התשוקה בוערת בשנינו. אנחנו לא מספיקים להחליף מילות נימוסים, לשאול לשלומו של האחר, ואנחנו כבר ערומים, נתקלים בחפצים, נחבטים בגפיים, אף אל אף מתנגש, מגששים לשפתיים, צמאים לקרבה, למגע – כמו מתוך סצנה פרועה של סרט אהבה. השמיים הם הגבול, ואנחנו שם.