הצגות התיאטרונטו יוצגו מסוף השבוע בירושלים

פסטיבל התיאטרונטו ננעל אמש במרכז סוזן דלל בתל אביב אך הצגות התחרות כולן יוצגו החל מיום חמישי הקרוב ב"המעבדה", המרכז החדש לאמנויות הבמה בירושלים. זהו שיתוף הפעולה הראשון בין התיאטרונטו לבין המרכז הירושלמי ומטרתו לאפשר להצגות התחרות אורך נשימה והמשכיות גם לאחר תום הפסטיבל, ולהעניק לקהל מחוץ לתל אביב הזדמנות נוספת לקחת חלק באירוע.

בהיבט האמנותי תיזכר שנת 2006 כאחת משנותיו הטובות ביותר של התיאטרונטו. רובן המכריע של הצגות התחרות שילבו מחזאות, בימוי ומשחק ברמה גבוהה במיוחד.

עם זאת, שובו של הפסטיבל למרכז סוזן דלל אחרי שנים ארוכות בהן התרגל הקהל לקיומו באולמות תיאטרון הבימה, נתנה את אותותיה במכירות הכרטיסים. במספר לא מבוטל של הצגות נרשם קהל מצומצם, גם אם בפרמיירות מסוימות נרשמה תפוסה מלאה. המקטרגים על המעבר מתיאטרון הבימה טוענים כי שיווקו של הפסטיבל למנויי התיאטרון הלאומי היווה מנוף הכרחי לפסטיבל מסוג זה. המסנגרים טוענים, ובצדק, כי מתחם סוזן דלל על רחבותיו הוא אזור נכון בהרבה להפנינג מסוג זה וכי כל הדרוש הוא זמן לשינוי הרגלי הצריכה וסבלנות של מפיקי הפסטיבל.

"איוב, חלוק-נחל והפיל": הצגה שמשאירה עקבות

את יומו האחרון של התיאטרונטו בתל אביב פתחה ההצגה "איוב, חלוק-נחל והפיל", בביצוע גומא שריג ובבימוי יוני אתיאל. העיבוד של השניים לספרו של יורם קניוק הפך לקסם של הצגה שיכולה בקלות להשתלב בסל תרבות ארצי ולהפוך לדבר הבא ברשימת ההצגות המומלצות לילדים ולנוער (ולמבוגרים שלא איבדו עדיין את היכולת לחלום). גיבור ההצגה, ילד בודד ודעתן בן 13, מוצא את עצמו באמצע הרחוב, עשר דקות לפני צלצול הכניסה לכיתה, תקוע עם פיל אפריקני ענק שקיבל במתנה מהאלטע זאכן השכונתי. בעצתה של גברת בשם חלוק-נחל הוא יוצא למסע ארוך במטרה להחזיר את ידידו הפיל לבית יתומים לפילים בקניה.

גומא שריג משחק שלל דמויות החל באביו ואמו של הילד איוב, דרך המורה בבית הספר, האלטע זאכן וגברת חלוק-נחל. הוא שובה לב לא רק ביכולת המשחק שלו, אלא בעיקר ביכולתו הלא מובנת מאליה לגרום לקהל לרצות להאמין לו ולעקוב בעיניים בוהקות אחרי הפנטזיה. המחזה כתוב בהומור אבל לא פוסח על רגעי משבר ומצוקות שכל אחד מכיר מילדותו הפרטית ובכך הופך אותו מהצגת-מתיקה להצגה בעלת עומק שמשאירה עקבות גם אחרי שהמסך יורד.

"הדרך הביתה": מתיש ומבולבל

אכזבת הפסטיבל היתה ללא ספק הענקת הפרס השני בתחרות לאירוע התיאטרוני שהציגה יעל קרוון, המתמחה בתיאטרון פיזי. בעוד שההימורים, התגובות והביקורות דיברו על "הגברת הראשונה של הרייך השלישי" מאת נוריאל טוביאס ובביצוע דליה שימקו כמועמדת הטבעית לפרס, החליטו השופטים באופן תמוה אחרת. האכזבה היתה כפולה כשנודע כי שימקו נושלה במפגיע גם מאזכור במסגרת הציונים לשבח.

"הדרך הביתה" עוסק בשאלה מה הוא בית באמצעים תנועתיים ובנגיעות טקסטואליות. זהו מסע מתיש ומבולבל אל פרקי חיים שונים שעוברים דרך מגוון תרבויות בניסיון לייצר פואטיקה חזותית. גם אם ישנם רגעים של יופי והיגדים בעלי מטען פילוסופי ראוי, הדרך אליהם רצופה בייסורים. נדמה שקרוון ושותפתה ליצירה, נעמי סילמן, התאהבו עד עיוורון בחומר וברעיונות קונספטואליים והתקשו לערוך אותו ובעיקר לקצץ את הדרוש קיצוץ. גרעין העבודה מעניין, גם אם נדוש מבחינת פרשנות בימתית. חלוקת הקצב הפנימי של המיצג לא מאוזנת בעליל ומייצרת אי נוחות רבה שהיתה נפתרת בקלות בעזרת עין ביקורתית.

ואם כבר ביקורת - קרוון, רקדנית בעברה, צריכה היתה לדעת שעל במה שמשמשת למחול ועטופה בלינוליאום, לא מנחיתים אבני סלע כבדות שעלולות לפגוע בה. תקציב להקת ענבל, המופיעה באולם זה דרך קבע, קטן מדי בשביל שיידרש לשיפוצים בלתי מתוכננים.

"קפוצ'ינו ברמאללה": משהו הולך לאיבוד

את הערב נעלה השחקנית סלואה נקארה בהצגה "קפוצ'ינו ברמאללה" המבוססת על ספרה של הארכיטקטית הפלסטינית סועאד עאמירי (שראה אור ב-2003 בהוצאת "בבל"). הרשומון, שנכתב במהלך הפלישה הישראלית לרמאללה בשנת 2000, מביא חמישה סיפורים אישיים, מצחיקים ועצובים שמפגישים את הצופה הישראלי עם חוסר הוודאות היומיומית במציאות החיים הפלסטינית. חוסר השקט, האיום הקיומי, תווית הנאשם הנצחי שמוצמדת אל תעודת הזיהוי של תושבי השטחים - כל אלה באים לידי ביטוי במחזה שמנסה לסדוק את חומת המגן ולקרב את הקהל הישראלי אל בני האדם שמעבר למחסום.

בין הספר המשובח של עאמירי לבמה הולך משהו לאיבוד. קשה להצביע עליו באצבע, בעיקר כיוון שסלואה נקארה נותנת מעצמה, נסחפת עם רגעי ההשתטות של הגיבורה כמו גם עם רגעי האימה ואיבוד השליטה העצמית ובכל זאת משהו במכלול חורק. ייתכן שהתשובה נמצאת בהחלטה הדרמטורגית להחזיר את הדמות פעם אחר פעם לאותן הנקודות הפיזיות והרגשיות בשלבים שונים של ההצגה. מה שיכול לעבוד בהצגות רבות משתתפים, כמו מוטיב חוזר שיוצר המשכיות, מתקבל במונודרמה כפנייה לפתרון הבימתי הראשון שנמצא בסביבה. נקארה, שחקנית נפלאה ורגשי! ת מאד, עוטפת את עצמה בריחוק מסוים שמקשה על הזדהות מוחלטת. המילים חזקות מספיק בשביל לייצר קשב אבל לפרקים מצאתי את עצמי מחוץ להתרחשות.

"קפוצ'ינו ברמאללה" הוא מחזה חשוב וטוב שזכה לחשיפה בתיאטרונטו. אין ספק שכמה שבועות נוספים בחדר חזרות יהפכו אותו למה שהוא התכוון להיות.

הצגות התיאטרונטו ייפתחו בתיאטרון המעבדה ביום חמישי, 4 במאי ויינעלו ביום שני הבא, 8 במאי.