כל הכבוד לגיבוש, אבל לאונן אני מעדיפה לבד
הייתי מש"קית ת"ש עם לב רחום, חדורת מוטיבציה לעשות טוב ללוחמים לעתיד. בוקר אחד אני נכנסת למאהל, ושומו שמיים, החבר'ה מאוננים. "מה אתם עושים?" שאלתי. "ביד", ענו באדישות, כאילו צחצחו את הנשק האישי. התברר שכך, בהוראת המפקד, היו החיילים מתאמנים לקראת סוף השבוע. חברותיי ואני מדגדגות לעצמנו חופשי, אבל לא בצוותא
אנוכי, לא ייאמן, הייתי בזמנו מש"קית ת"ש עם לב רחום, ממש תפוח בדבש. חדורת מוטיבציה לעשות טוב ללוחמים לעתיד, הוצאתי אותם לחופשות מיוחדות בכמויות מסחריות, תשמ"ש חולק על הבר, ממתקים מהשקם בהגנב וקונדומים חופשי, כי "קרבי זה הכי - אחי". הייתי המש"קית הכי מושחתת שאפשר, אבל אהובת הצבא לדורותיו.
בוקר אביבי אחד אני נכנסת למאהל, ושומו שמיים, החבר'ה מאוננים להנאתם.
"מה אתם עושים?" אני בוחנת את המצב בסקרנות טבעית של מש"קית ערנית.
"ביד", ענו באדישות, כאילו צחצחו לתומם את הנשק האישי.
נמלטתי לאוהל המ"כים, אבל גם פה מצאתי ממצאים מבהילים - המ"כים משפשפים. המשכתי במשגל נסוג לחדר היחיד שמצאתי בו מעט נחמה: חדר הקרטון היחיד במאהל, הלוא חדר המ"מ, וגם הוא מביא ביד.
"מה קורה?" שאלתי תוך כדי נעיצת מבט בעצם העניין.
"מאוננים", השיב באדישות קרבית. "הכרזתי על מסדר לחבר'ה", המשיך בטון סמכותי.
וכך התברר לי שאצל הבנים זה טבעי ונורמלי לעשות ביד בצוותא. ככה בשביל הגיבוש היו החיילים מתאמנים לקראת סוף השבוע, תחת הקונספט החדשני "קשה באוננות - קל ברחמנות".
"ומה אני אמורה לעשות?" שאלתי בנחישות את מ' המשפשף.
"תאונני גם", אמר.
"אני לא מאוננת", שיקרתי ביד נחושה.
להגנתי אציין שהייתי בת 18 וחצי, תמימה כמו גבעתיים בשעות הצהריים, ולהודות שאני לוחצת לעצמי על הדגדגן היה בעיניי כמו לגלות סוד צבאי במרתפי האויב הגברי.
"שקרנית", אמר.
לא יוצאות לחופשה לפני שבדקנו שהבטריות עובדות (צילום: ויז'ואל/פוטוס)
היום, ממרומי גיל 30 פלוס, חברותיי ואני כבר מדגדגות לעצמנו באופן חופשי וגלוי. האוננות הנשית הפכה להיות סמל סטטוס בורגני, ולכל בחורה שמחשיבה את עצמה צמוד ויברטור ממותג כהלכה.
אנחנו מצוידות היטב בכושי לוחם, מוקי הליצן המרקד, פוני הפונפון ועוד חברים טובים שקנינו להנאתנו בחנות האביזרים. כבר לא יוצאות לחופשה לפני שבדקנו שהבטריות עובדות, כל מולטי אורגזמה מלווה ברחש מנוע רוטט, מבית היוצר של מרצדס לזיונים, ואם לא ויברטור אז איזה דילדו, אחיו הצעיר והשתקן של הוויברטור המוכר. אנחנו מצטטות את וודי אלן, שאמר כי אין לזלזל באוננות, כי זה סקס עם אדם האהוב עלינו במיוחד.
לגבי אביזרי המין אני בסתר ליבי חושדת שאנחנו יותר אוהבות לרכוש אותם, אבל כמו בגדים ונעליים, להשאיר רוב הזמן בארון. בכל מקרה, ברור שבנות מאוננות. חלקנו נותנות לאצבעות ללכת למקומן, וחלקנו מגלות פתאום מיומנות טכנית מפליאה כשזה מגיע לצעצועי מין. היתרונות באוננות נשית ברורים: אין חשש למשגל נסוג, גמירה גברית מהירה היא מחוץ לתחום, המשחק המקדים הוא בתסריט עצמאי, והמולטי-אורגזמה - כמו רכבת הרים.
אם נתעלם לרגע מהאוננות שאנחנו מבצעות לפעמים לעיני הגבר שאיתנו, אנחנו, בניגוד אולי לגברים, לא מביאות ביד כאקט חברתי.
"המעגל הנשי" עדיין מעדיף לדבר על רגשות ומימוש עצמי, וב"מלכת המדבר" אנחנו לא מאוננות סביב המדורה. הפמיניזם דילג על האפשרות שנתכנס בגיבוש בנות ונעביר ערב בעבודת יד מלווה בסרט כחלחל.
כן, אנחנו בהחלט מחליפות דיווחים על ויברטורים חדשים בעיר, כן, אנחנו נותנות עצות תפעוליות איך בדיוק עולים על רכבת ההרים בדרכנו לאושר פנימי. אבל לא, אנחנו לא מאוננות בחבורה, זה עדיין מנהג תמוה השמור לטירונים, או אסירים בסדיר.
כשחברותיי ואני מאוננות, כל אחת בחדרי חדריה, זה בלי נרות ובלי אווירה, סתם עושות בהנאה סקס עצמי. מופע סולו אישי, עצאי, לגמרי ייחודי. ככה עולים בלי חגורת בטיחות על הרכבת הכי אמיתית בעיר.
הבלוג של יעל 9
לפנייה לכתב/ת 
