הנאבקים עד מוות

בשום מדינה בעולם לא חיברו את יום הזיכרון של חללי המלחמות ליום העצמאות; זוהי המצאה מקורית של האבות המייסדים של ישראל, והיא טובה וראויה לטעמי. על אף תחושת האבסורד במעבר החד והבלתי נתפס מהאבל הכבד של היום הראשון אל חגיגות השמחה של היום השני, יש בכך הגיון פנימי עמוק וחשוב. מצד אחד, הצירוף הזה מזכיר לחוגגים את המחיר הנוראי של הקמת המדינה ושמירת עצמאותה, מחיר ששילמו המתים ומשלמים אותו החיים, האם והאב השכולים, האח שאיבד את אחיו והילדה שגדלה כיתומה. מצד שני, החיבור הזה מבהיר את התוצאה של ההקרבה האין-סופית: יש לנו מדינה ריבונית, לראשונה זה אלפיים שנה. נכון לשלב בין העצב לחגיגות, וחיבורם של שני הימים עושה זאת בדרך בהירה וחדה עד כאב.

יש כאן עניין חשוב גם לעתיד, בבחינת לקח שיש ללמוד אותו כל הזמן: אם חפצי חיים אנחנו, אם רוצים אנו לשמור את העצמאות והריבונות של מדינת היהודים בארץ ישראל, חשוב שנהיה מוכנים להקריב כבודדים וכחברה. אין העצמאות נקנית אלא במחיר חייהם של הלוחמים למענה. כפי שכתב זאב ז'בוטינסקי באחד משיריו: "אין כובשים את ראש הסלע - אם אין קבר במורד". היומיים מחוברים ביניהם בקשר בלתי ניתק של סיבה ותוצאה, כי החירות היא ההישג של הנאבקים עד מוות למענה, והמוות הוא תוצאתו של מאמץ לקיום הריבונות.

כאן עולה מאליה השאלה הקשה: האם זה שווה, האם יש משהו שראוי למות למענו? אין לכך תשובה קלה, אך

ההיסטוריה יכולה לסייע במתן המענה. כאשר צ'רצ'יל ניסה לשכנע את הממשלה הבריטית להילחם בהיטלר ולא לנהל איתו משא ומתן למרות מצבה הקשה של בריטניה לאחר כניעת צרפת, הוא טען טיעון בעל משמעות היסטורית לכל אומה חפצת חיים: "אומות אשר נלחמו והפסידו בקרב - שבו אל במת ההיסטוריה, אך אלה אשר הלכו כצאן לטבח - נעלמו לעד". זאת בעצם האמירה הנובעת מחיבורם של יום הזיכרון ויום העצמאות.

בשנים האחרונות נוהגים רבים במדינה לבחון את פעולות הממשלה על-פי השפעותיהן הכלכליות, מספר התיירים שביטלו הגעתם והתנודה בבורסה. אלה נושאים חשובים, ללא ספק, אבל לא הם הקריטיים. כאשר מדובר ביקר מכל, כאשר דנים בשאלות של חיים ומוות, המדד הראוי הוא הצורך של המדינה לשרוד ולהתפתח, לחיות את חייה ולשמור על אופיה. אם צריך להשליך את הנפש מנגד כדי לשמור על אלה, הרי זאת מלחמה ראויה.

את כל זה אנו למדים מהחיבור שבין יום הזיכרון ליום העצמאות, המאפשר לנו לחגוג - לאחר הצער על האובדן - את ההישגים הרבים של מדינת ישראל ב-58 שנות קיומה. ולכל המפקפקים בהישגים אלה, או המלינים על הטעויות שנעשו, אני ממליץ על ניסוי פשוט: עיצמו עיניים ושאלו את עצמכם, האם מצבנו - כפרטים, כחברה וכעם - טוב היום משהיה שנה לפני קום המדינה? האם אין ההישגים במשך 58 השנים רבים ועצומים עשרת מונים מכפי שציפה מי שהתלבט, בארץ ובעולם, באשר להצדקה ולצורך להקים את המדינה? אין לי ספק כי חרף כל הטעויות והשגיאות, התשובה ברורה. על כן, נאחל לעצמנו יום זיכרון בעל משמעות, ואחריו, ברצף ובלי לשכוח - יום עצמאות שמח.

אלוף (מיל.) יעקב עמידרור