עצמאות מכיבוש ואשליית שלום

רק אחרי קמפ-דיוויד, טאבה והמלחמה שבה פתחו הפלסטינים בספטמבר 2000, החל הזרם המרכזי של הציבור הישראלי להבין סוף-סוף שהעם הפלסטיני אינו פרטנר לפשרה היסטורית לעת הזו. חשוב להדגיש: לא ההנהגה והאליטות הפלסטיניות לבדן הן שהכזיבו. מי שפוסל מעיקרה את מדינת הלאום היהודית, מי שמקבל תפישה אנטישמית של הקולקטיב היהודי, מי שנותן את ידו לטרור ברברי נגד אזרחים, היא החברה הפלסטינית עצמה. לא המופתי, ערפאת והחמאס הם עיקר הבעיה, אלא העם, המעלה מקרבו מאז נוצר רק מנהיגות כזו (כולל אימפוטנט פתטי אחד, המחויב ל"זכות" השיבה).

כל עוד המתינה ישראל בקביעת גבולותיה ועיצוב דמותה לחזיון התעתועים של שלום עם הפלסטינים, הייתה נתונה - מרצונה שלה - לכיבוש סדר היום הלאומי. רק משהחליטה ליטול את גורלה בידיה ולעצב באופן חד-צדדי את כל אלה, השיבה את עצמאותה. משעה שהזרם המרכזי החל להבין שהפלסטינים אינם חותרים לפשרה היסטורית, אלא לצדק היסטורי הפוסל את הלגיטימיות של מדינת הלאום היהודית, ניתן היה לארגן מחדש את סדר היום הלאומי.

ראשית ההבראה הלאומית השתקפה בשינויים הברוכים במערכת הפוליטית, שהחלה להתאים את עצמה להעדפותיהם של אזרחי המדינה, אחרי שנים ארוכות של אנכרוניזם מסוכן ומזיק. בממשלה מיוצגים אמנם, בקוטב האחד, כמה הוזי שלום המפנטזים על שותפות עם הפלסטינים, ובקוטב השני כאלה המסרבים לסגת בלא תמורה מהם; אך אלה גם אלה נמצאים במיעוט, המשקף את משקלם בציבור.

מהלכים חד-צדדיים ממשפחת ההתכנסות לגווניה מסמנים לא רק עצמאות מן הפלסטינים, אלא גם מכל "תעשיית השלום" של אירופה. האירופים ניסו לחצוב לעצמם תפקיד ומשמעות בזירה הגלובלית. רבים מהם (בפירוש לא כולם) ניסו לעשות זאת על גבה של ישראל, בתערובת דוחה של צדקנות מן הטיפוס השבדי, נבזות וצביעות מן הטיפוס הצרפתי ותרגילי כוח פתטיים מן הסוג של חוויאר סולאנה. במהלכיה החד-צדדיים תלויה ישראל רק בשותף האוהד והאמין שבוושינגטון ומעמידה גם את האירופים בפני עובדה מוגמרת. האתגר העומד בפני ישראל בשנה הקרובה ובשנים הבאות הוא כפול: לממש את ההכרעה בדבר חד-צדדיות באופן שלא יקרע את הציבור היהודי, ולאמץ סדר יום לאומי אחראי ומרחיק-ראות לחברה.

ועכשיו לבשורות הרעות

לצד ההצלחה באסטרטגיה החד-צדדית מול הפלסטינים והאירופים, מסתמנת בימים האחרונים נסיגה חסרת אחריות בשני

תחומים אחרים של הביטחון הלאומי. הראשון הוא אתנן קצבאות הילדים לש"ס. ביטול הקיצוץ המתוכנן בהן והתוספת למשפחות גדולות מעודדים שוב ריבוי טבעי פרוע ובלימת התהליך שנועד להוציא גברים חרדים ונשים מוסלמיות לעבודה יצרנית. כבר היום לומדים בחינוך הערבי והחרדי כמחצית תלמידי כיתה א'. כל מי שעיניו בראשו יודע כי עידוד נוסף של הילודה הגבוהה והפרועה שם מאיים על אופייה היהודי, הדמוקרטי, המודרני והיצרני של ישראל בדור הבא.

התחום השני נוגע למערכת המשפטית, שכוננה בישראל ממשלת-על בלתי נבחרת, המשבטת את ה"אג'נדה" של שופטיה ופוגעת בעקרון הפרדת הרשויות. הרפורמה שבה פתחה שרת המשפטים לבני נבלמה, בהתחייבות מפורשת בקווי היסוד של הממשלה החדשה לקיים את הנוהגים שבג"ץ עצמו היה פוסל בכל מערכת ציבורית אחרת.

לסיום, אסור שסדר היום החדש יבלבל בין חד-צדדיות והתכנסות, לבין פתרון הסכסוך עם העולם הערבי והפלסטינים. הפיתוי הרובץ לפתחנו הוא הפניה מאסיבית ובלתי שקולה של משאבים מן הביטחון אל הרווחה. האיומים הניצבים בפני ישראל בסביבה האלימה והבלתי יציבה של המזרח התיכון משנים את פניהם, אך אינם פוחתים. בין מרכיבי הרווחה יש, לצד אלה המעודדים צמיחה, גם כאלה הדוחקים את הפרט לבטלה ואת החברה לעיוותים קשים. ביום העצמאות הבא נישפט כולנו על פי הצלחתנו לנצל באחריות ובשיקול דעת לטווח ארוך את ההזדמנויות העומדות לפנינו היום.

ד"ר דן שיפטן, ממלא-מקום ראש המרכז לחקר הביטחון הלאומי באוניברסיטת חיפה