משהו מסריח ביער ביריה
והוא הולך להיות עוד יותר מסריח: מזבלה חדשה, "תאנים ב'", תקום לצד אתר הזבל הקיים ותרכז אליה את מרבית האשפה של הגליל. בינתיים, עד שגלי ריח יחליפו מאות דונמים מהיער היפה, כדאי להיתפס לקסם שמציע המקום, כולל תאנה מהאגדות ומפגש אפשרי עם צבי ארצישראלי
(צילום וידאו: אילן לורנצי)
המזבלה - "אתר תאנים" - נוגסת חתיכת יער. באתר האינטרנט של האתר הכל נראה טוב ויפה, נקי, מתקדם, מיחזור-שמיחזור, איכותי לסביבה, אבל דני שי מעמוקה שמקים את העמותה להצלת יער ביריה, מצייר תמונה אחרת לגמרי. "הכל חארטה", הוא אומר, "הם מפקחים על עצמם ומספרים כמה שהכל וטוב ויפה". בשטח, בכל מקרה, זה לא מריח משהו.
האתר הוקם כפתרון זמני לפני כעשרים שנה, ומאז העסק רק גדל. עתה מתוכנן בסמוך אתר נוסף, "מתחם להפרדה ומיחזור פסולת" שייקרא "תאנים ב'". גם הוא צפוי לנגוס מאות דונמים מיער
ביריה. תוכניות עוד לא הוגשו, אך ההערכות (של המתנגדים) הן כי בסך הכל יתפוס המתקן כולו כ-2,000 דונם מהיער.
את האתר מפעיל 'איגוד ערים לפסולת מוצקה - גליל מזרחי וגולן'. חלק ניכר מהזבל (כ-40 אחוז, 70 מיליון טון בשנה) הוא פסולת שמגיעה מערים שאינן חלק מהאיגוד. ערים אלו משלמות (הרבה) כסף כדי לשלוח לשם את הזבל שלהן, והטיפול בו נעשה באיזור בו הנחלים זורמים אל הכנרת. פתח לצרות.
המשאיות שמובילות את הפסולת לאתר עושות את זה על דרך שלא מיועדת להן, אלא לנו המטיילים - דרך הנוף.
איכות הדרך כמספר המבקרים
דרך הנוף עצמה היא משהו בין יש אספלט לבין אין. היא יוצאת מכביש 886 ומובילה מעין זיתים למחניים, ועבירה לכל רכב. על חלקה העליון והמתוייר נאלצים היינו לוותר. יש שם כמה מוקדי משיכה שמטיילים רבים מגיעים אליהם, עין גבר, עמק הבוטנה (זה פיסטוקים), עתיקות בית הכנסת של נבורייה, עין נבורייה (סלמנדרות בעונה), נסיעה ביער ותצפיות אל הנוף. דרך הנוף המסומנת
בירוק, עוברת קרוב מאוד לעמוקה ולחוות בת יער, ומשם יורדת לעבר מוקד המשיכה הגדול ביותר באיזור: קבר יהונתן בן עוזיאל. שם התחלנו.
כמספר המבקרים כך איכות הדרך, והכביש היוצא מקברו של גדול תלמידיו של הלל הזקן - משובח. סגולה לשידוך היא בכל זאת אטרקציה יותר גדולה מדם המכבים והנורית גם יחד, ומדברים על מאות אלפי מבקרים בשנה. בנחל המצוקי שלצד הכביש שרקרקים. ציפורים יפות מעין כמותן, צוואר צהוב, גחון ירוק-כחול, איי-ליינר שחור, מצח לבן, וכיפה רמונית הנמשכת לכנפיים. ציפור רבת יופי.
אחרי העקומה החדה אנחנו על גדתו של נחל חסף. באיזו הזדמנות אני חותך שמאלה באחד המורדות, יורד מן הכביש אל הדרך, מן הדרך אל השביל, והם מדלגים בין העצים.
הצבאים. הו הצבאים. אני לא חושב שיש לטבע הישראלי להציע למטייל הישראלי חוויה שמשתווה למפגש בלתי אמצעי עם צבי ארץ ישראלי. פחות מעשרים שניות של בהייה שוות היו את כל המאמץ של להגיע כל כך צפונהבשבוע קצר שכזה.
שאריות רוח מהמשיגנעס
גולשים במורד, בכיוון האינטואיציה, ובעיקר תוך תפילה שתהיה יציאה - כי לעלות את זה לא נוכל. מגיעים לדרך טובה יותר ולישורת יער. עוצרים. אילן, הצלם, שואל "מה? כאן? פה הן הולכים להקים את המזבלה? אני לא מוכן". לא שואלים אותך, אני מזכיר לו.
לא חולפות דקותיים ואת הפסטורליה מכסח טרקטור. אחריו נגרר בשרשרת-ברזל עץ-אורן שלוקחים אותו להיות גדר. עוד דקה הטרקטוריסט אצלנו, מספר שהוא בן משפחה של קבלן גדול שכולם מכירים, ושהם
יושבים פה למטה, מאתיים מטר, עם הפקח מאיר, ושיש תה. פונקט כשהקפה מוכן מגיע הפקח ומסביר כמה שהוא בסדר.
שותים קפה, מעשנים סיגריה, מצלמים. בדרך כלל אני לא אוהב את מה שאני מכנה, "נוף קק"ל טיפוסי", חורש אורנים נטע אדם, אבל משהו ביער הזה קסום, יש מי שיגידו שזו צפיפות העצים, יש שיאמרו - הרוח. אולי זה שאריות רוח מהמשיגנעס שצועקים כאן בחצי הלילה לשמיים.
הוא בסדר מאיר, בחור נחמד. מסביר לנו כמה שאין בעייה שנהיה פה, שזה יער של כולם, מסביר קצת על איך מבחינים במיני אורנים, ובואו בואו למעלה לראות שאני נותן להם להוריד רק את העצים החולים או העקומים. הוא בסדר מאיר, רק לוקה בכשל המובנה של קק"ל: 'יער' לגביו זה מקום בו מגדלים עצים. "אין פה פרחים", הוא אומר. כאילו שזה משנה את האמירה, אני מצלם עוד ועוד פרחים. אדומים וצהובים ולבנים וסגול כזה, וסגול כזה. על הכחולים הקטנטנים אני מוותר.
כמו אצל סוחרי הדיאטות
בערוץ נחל חסף, הרבה יותר שבילים מהצפוי. וגם תחנה של קבלן העץ שמריחה ריח שמן ומכונות, ועובדים ספורים. "אין פה מעיין", אומר לי אחד מהם בביטחון שכמעט ומשכנע אותי שהוא יודע יותר טוב מהמפה. אלוהים יודע מאיפה בא לי השכל להקשות: "תאנה?" אה, יש, מאה חמישים מטר למעלה.
שוקת שבורה מעידה שגם העין כאן ידע ימים אחרים. תחתית הערוץ רטובה, אולי עוד מהגשמים, אולי זו בכל זאת נביעה. מים של ממש אין פה, ואני גם מוותר על המריבה עם הפטל על מנת למצוא איזה טפטוף. הרעננות של המים פה. והעץ.
התחושה היא כאילו זהו עץ אחד גדול ומרובה גזעים המשתרע לאורך כל הערוצון, 50 מטרים, אולי 100. גזעים גזעים משני צדי הערוץ, שמתלכדים לכלל פלונטר אחד סבוך באחת ממדרגות הסלע בה נאחז העץ. פרי העץ כבר תפח יפה, אך טרם הבשיל ובכל זאת רוב התאנים מפוזרות על הארץ.
משהו עמום בזיכרון אומר לי שלאתר הפסולת קראו תאנים על שום התאנים שהיו בערוץ בו הוקם. והנה תאנים ב'. פתאום יש לי את התמונה השלמה, ממש כמו בתמונות של סוחרי הדיאטות: לפני ואחרי. מה היה שם קודם - פה, ומה שיהיה פה אחר כך - שם. רק שאלה אחת נותרה פתוחה: מה, נגמרו שטחי מחצבות חצובים שצריך לעשות את זה בתוך היער?
לפנייה לכתב/ת 
