"לא יכולתי לשתוק ובו בזמן לחיות במצפון נקי"

השנה היא 1981 וחן קוגל, אז פסנתרן ג'ז פעיל, מתחיל את לימודי הרפואה. כשעליו לבחור בתחום התמחות הוא מעדיף כיוון לא שגרתי ומתמקד ברפואה משפטית, "תפקיד שאנשים נוהגים לקרוא לו בטעות פתולוג", הוא מחייך. אחת הסיבות לבחירה היתה הרצון להמשיך לנגן. "חיפשתי תפקיד שיאפשר לי להקדיש זמן גם לתחביב האהוב, וחשבתי שבתחום הזה לא ממהרים לשום מקום", הוא מתאר.

לו קוגל היה יודע לאן תוביל אותו הבחירה היה מן הסתם עושה אחורה פנה מהיר. אבל הוא, צעיר ותמים, צעד אל תוך מה שהוא מגדיר כ"טעות חמורה". ב-1991 הוא הגיע כנציג צה"ל ליום העבודה הראשון שלו במכון לרפואה משפטית באבו כביר. "הייתי רופא צעיר, מעולם לא עבדתי במכון לרפואה משפטית ולא ממש ידעתי איך הדברים אמורים להתנהל", הוא משחזר. "כשהגעתי תופעות כמו קצירת איברים ללא אישור ממשפחת הנפטר, או עדויות רופאים בבתי משפט מבלי להיות נוכחים כלל בנתיחה, היו עניין יומיומי. הוותיקים אמרו לי שככה עובדים פה, ואני חשבתי שמדובר בסטנדרט עולמי".

עיניו של הרופא נפקחו רק כשיצא מטעם הצבא לסבב עבודה בן שנתיים וחצי בחו"ל, במהלכו עבד במכונים לרפואה משפטית בארצות הברית, אנגליה, אוסטרליה ודרום אפריקה. "פתאום הבנתי שכל מה שנראה פה תקין הוא בלתי תקין בעליל", הוא מתקומם. "שיש כאן עבירות על החוק, פגיעה בכבוד המת, פגיעה בנהלי הבטיחות של העובדים ועוד ועוד".

"היה לי ברור שאני עומד לשלם מחיר אישי גבוה". קוגל (צילום: שרון בנטוב) 

"לכולם היה ברור מי פתח את הפה"

כששב ב-1998 אל המכון, המקום היחיד בישראל בו יכול רופא משפטי להוציא את פרנסתו, ניסה לתקן את הטעון, לטעמו, תיקון. "פניתי אל מנהל המכון פרופסור יהודה היס", הוא מספר, "דאגתי שיגיעו לעבודה רופאים צעירים עם ראש פתוח שישנו דברים מבפנים, אבל הדברים המשיכו להתנהל בדרך הישנה".

במקביל לניסיונותיו לשנות את המצב מבפנים, התפרסמה במהלך שנת 2000 סדרת תחקירים של העיתונאי רונן ברגמן במוסף "7 ימים" של ידיעות אחרונות. הכתבות פירטו כיצד עוברים אנשי המכון על החוק, מעלימים איברים מגופות ו'מסדרים' אותן כך שמשפחת המנוח לא תרגיש בחסרונם. עוד נחשפה העובדה כי פרופסור היס מעיד בבית המשפט על דברים שלא ראה מעולם כיוון שלא נכח בנתיחות. הכתבות הביאו למינויה של ועדת סגלסון בה ישבה גוורדיה מכובדת של אנשי מקצוע שבדקו את התנהלות המכון.

באפריל 2001 התפרסמו מסקנות הוועדה. "לכולם היה ברור מי פתח את הפה", אומר קוגל. בחקירת המשטרה שנפתחה בעקבות מסקנות הוועדה סיפר ללא חשש את כל מה שהוא יודע. "שמעתי את הדברים שנאמרו בוועדה ולא האמנתי למשמע אוזניי", הוא מוסיף. "לא הבנתי איך חלק מהאנשים העובדים בגוף משפטי כמו

המכון עומדים ומשקרים במצח נחושה, לא הבנתי כיצד הם ממשיכים להסתבך במסכת השקרים הבלתי נגמרת שאמורה היתה לכסות על כל העבירות.

"לי אישית היה רק מה להפסיד", הוא ממשיך בהתרגשות. "הייתי סגן אלוף בצבא, איש מקצוע מוערך, מחליף אפשרי מאוד של פרופסור היס. יכולתי לשתוק ולשמור על מקום העבודה שלי, אבל נכנסתי לעניין בעיניים פקוחות ומתוך ידיעה ברורה שאני עומד לשלם מחיר אישי גבוה, רק כדי לשנות את הדברים מן הקצה אל הקצה".

הדברים נאמרו, והמחיר האישי אכן היה גבוה. בבת אחת, לעדותו, השתנה היחס כלפיו. "קודם הייתי כוכב גדול, עטור מכתבי הוקרה, כזה שלא מפסיק לקבל מחמאות. פתאום נושלתי מכל תפקיד אפשרי. לא נשלחתי להרצות באוניברסיטאות, מה שהיה לחם חוקי בעבר, הדואר שהגיע אלי נפתח ללא ידיעתי, הועלם, ואני אפילו לא ידעתי שזומנתי ושמישהו אחר נשלח במקומי. יותר מזה - לא קיבלתי אישור לצאת לדיונים בצבא בהם הייתי אני, כנציג צה"ל, חייב להשתתף. לא תפעלתי עוד את המכון בזמן פיגועים וכל הזמן נשלחו לעברי חצי ביקורת: 'הוא לא עומד בקצב', 'הוא מפגר בתיקים' ועוד".

ניסיונות הפיטורים שלו בתואנות שונות עלו בתוהו לאחר שמבקר המדינה, אליו פנה קוגל, אסר על פיטוריו. "לא יכלו לזרוק אותי מהעבודה", הוא אומר, "אבל יכלו לעשות לי את המוות - ועשו".

"למה שאעזוב את הארץ? שהמושחתים יעזבו"

לפני שנה בדיוק החליט קוגל, היום בן 43, כי הוא מבזבז את זמנו - ופרש. לאחר מספר חודשים סיים גם את הקריירה הצבאית שלו. "היו לי כמה וכמה הצעות עבודה בחו"ל", הוא מספר, "אבל החלטתי להישאר כאן. זו הארץ שלי, עברית היא השפה שלי, זה המקום בוא אני חי ואותו אני אוהב. למה שאעזוב את הארץ? שהמושחתים יעזבו".

בחודשים האחרונים הוא עסוק בפיתוח השלב הבא בקריירה המקצועית שלו, ומשמש כשותף בחברה האמורה להקים בקרוב מכון נוסף לרפואה משפטית.

המכון החדש אמור להתבסס ולפעול בשיתוף עם אחד מבתי החולים בארץ.

"מונופול הוא דבר משחית והמכון באבו כביר הוא מונופול כבר הרבה מאוד שנים. היות שאין עליו שום פיקוח, אין לציבור אפשרות אמיתית לדעת מה הרמה האמיתית של המכון, איך הוא מנוהל ומה מתרחש מאחורי דלתות הברזל. מה שעשיתי היה כדי לספר מה שקורה שם באמת, את הדברים שמי שבחוץ אינו יודע. מכון לרפואה משפטית הוא חלק ממערכת המשפט וחייב להיות ללא רבב, הוא צריך להיות מחויב לכבוד האדם ולשלטון החוק, עליו להיות מנוהל ביושר וברמה גבוהה. לא ייתכן שאחרי הגילויים על המכון העניינים יימשכו כאילו לא אירע דבר".

- האם היה רגע אחד בו הצטערת על התפקיד אותו לקחת על עצמך?

"לרגע אני לא מצטער שפתחתי את הפה וחשפתי את מה שכל הציבור יודע היום. לא יכולתי להמשיך ולשתוק ובו בזמן להסתכל על עצמי במראה ולחיות במצפון נקי. למרות המחיר הכבד ששילמתי הייתי עושה את זה שוב".

• לבחירת הזוכה באות "הלוחם בשחיתות" 2006 לחצו כאן