בלי סימנים כחולים

היא לא משאירה סימנים כחולים, אבל היא קיימת. "מלים הורגות", ספר שמוקדש לאלימות הנפשית בחייהן של נשים - ובו דרכים לזיהוי התופעה, להבנתה ואף להיחלץ ממנה - אינו מדבר על נשים ואל נשים בלבד. הוא מדבר אלינו ועלינו, נשים וגברים, שחיים בתוך חברה שמילותיה תוקפניות, כוחניות, אלימות, מחבלות ופוצעות

כדי להדגים את חשיבותו של הספר הזה בחיינו, כדאי לעצור לרגע ולחשוב – מתי בפעם האחרונה נחשפתם להערה פוגענית, לעקיצה מכאיבה, לביטוי של גזענות, לעלבון מכוון היטב, לשנאת נשים כללית שרק במקרה נחתה עליך? זה לא צריך להיות בוטה ומובן מאליו כמו "סתמי, יא מפגרת". זה יכול להיות "מי נתן לךָ רשיון", ששמעת בפעם האחרונה על הכביש, או "מה אתה מבין בזה בכלל", שנזרק לעברך בעבודה או "למה את תמיד חייבת לאחר", ששמעת בבית או "אתה אף פעם לא מקשיב לי", שהוטח בך בפיקניק המשפחתי הפסטורלי. "מלים הורגות", ספר שמוקדש לאלימות הנפשית בחייהן של נשים - לזיהוי התופעה, להבנתה ולדרכים להיחלץ ממנה - אינו מדבר על נשים ואל נשים בלבד. הוא מדבר אלינו ועלינו, נשים וגברים שחיים בתוך חברה שמילותיה תוקפניות, כוחניות, אלימות, מחבלות ופוצעות.

אלימות נפשית איננה משאירה סימנים כחולים על גופו של קורבן. אי אפשר לתעד אותה בצילומים שימחישו באופן גראפי את עוצמת הפגיעה. גם כשמתעדים בכתב, מחמיצים את האינטונציה ואת שפת הגוף, את הטון ואת המוזיקה ואת התנועה הנלווית אל המלים והופכת חלק בלתי נפרד מפיסת התיקשורת האלימה. וכשמאשימים את המתעלל המילולי באלימות, הוא יכול לנקוט בדרכי מילוט ואסטרטגיות שיהפכו אותו-עצמו לקורבן: מה בסך הכל אמרתי? את לא מבינה בדיחה? כבר אי אפשר לדבר בבית הזה, במדינה הזאת?

ניני גוטספלד-מנוח, מחברת הספר המרתק המרתק הזה, היא לשונאית, מומחית בהוראת לשון לתלמידים בעלי ליקויי למידה – ומתעדת נאמנה וחכמה של אלימות סמויה בתקשורת בין-אישית, בין גברים לבין נשים: בתחילת הדברים היא מצטטת ממצאי מחקר לפיו 20% מהנשים בישראל סופגות בבתיהן קללות ועלבונות דרך קבע. 56% דיווחו כי הן חשופות להתפרצויות זעם וצעקות. "היא יוצאת ממחבואה ומתפרצת", מסבירה גוטספלד-מנוח, "בכבישים, בבתי ספר, ברחוב, במועדונים, במגרשי הכדורגל, ביחסים בין ותיקים לעולם, בין חילוניים לדתיים, ביחסה של הממשלה לחלשים, וכמובן נוגעת גם בבית פנימה ומתגברת גם בו".

עד כאן הדברים אולי ידועים יפה ואפשר להנהן בצדקנות או בסובלנות של קורבנות, או להרים ידיים ולהגיד שככה זה בישראל, כולם צועקים וקולניים ומעליבים ופוגעים ונפגעים. אבל אפשר גם לעשות מה שלא נעשה עד עתה: לחשוף במלוא עוצמתן את האסטרטגיות, התחפושות והמחבואים של מלים אלימות, ולתעד נאמנה את עוצמת הפגיעה שלהן בקורבנות. וזה נעשה ב"מלים הורגות" בחוכמה שחושפת את "משתיקי הקול" של הדוברים, אלה שמשתמשים בשפה ככלי לבקר, להאשים, לנזוף, לזלזל, להחליש את הזולת. הבה ונקשיב להם.

למה קנית גבינה יקרה?

"את לא מסוגלת לשים משהו במקום?"; "תגידי, יש סיכוי שהבית ייראה פעם כמו בית ולא כמו מחסן?"; "את לא שומעת מה שמדברים אליך?" – דוברי העברית יכולים לבחור לעצמם מגוון רחב של שאלות שלא יכולות כלל להיענות אלא מעמדה של נחיתות והתנצלות, שאלות רטוריות שכל תשובה עליהן תהיה התשובה הלא-נכונה. משפטי שאלה שלא דורשים כל תשובה, שנשארים תלויים בחלל טעון: מי מחנה ככה את המכונית? מי מתלבש ככה? או, אפילו פשוט מזה: "למה את קונה דווקא את הגבינה היקרה". תראו מה מקופל במשפט הזה: "1. קביעה – אני יודע בדיוק כמה עולה כל דבר. 2. קביעה – אנחנו צריכים לחסוך. 3. האשמה ראשונה – את קונה ביוקר. 4. האשמה שנייה – את עושה זאת במכוון, דווקא. 5. האשמה שלישית – את עושה זאת כדי להרגיז אותי. 6. האשמה רביעית – את עושה דבר לא נכון, לא תקין. 7. האשמה חמישית – את בזבזנית. 8 את עושה מעשה לא סביר בעליל, בדיוק ההיפך ממה שמצופה מאדם הגיוני לעשות". אבל אפשר להקצין עוד בדוגמאות תמימות אפילו יותר: "למה לא קנית חלב", בה מקופלת ההנחה שאת אחראית לקנייתו, מעלת בתפקידך, את רשלנית ואשמה בכך שאין חלב ואת אחראית לתקן את המעוות. למה לא מילאת דלק, בשביל מה קנית יין, למה אין כלום במקרר? זה מחנה ריכוז כאן? למה המקרר מפוצץ, את מתכוננת למלחמה? למה את אף פעם לא מוכנה בזמן?

לא כל שאלה כזאת היא מפגן של אלימות נפשית, המוגדרת בספר הזה כפלישה אל המרחב האישי של הזולת כדי להשיג בו שליטה. תכיפותן של השאלות, הדפוסים הקבועים שלהן בתקשורת, מידת הדומיננטיות, האינטונציה וגורמים אחרים יקבעו אם מדובר בזה, או בשאלה תמימה. אבל יש עוד אסטרטגיות. "אם היית" למשל, שמקבע את הנמענת של המשפט במצב של אחריות שלא עמדה בה ותנאי שלא תוכל עוד למלאו כדי שהמצב יהיה טוב יותר. "אם היית יותר מסודרת - אפשר היה למצוא משהו בבית הזה". את אחראית, את אשמה.

לחנך את האישה

את המשפטים הפוצעים, העולבים והמצמיתים שואבת המחברת מראיונות עם נשים שהיו קורבן לאלימות מילולית, וגם להתעללות נפשית שכולה במישור התקשורת הבין-אישית. רבות מן המרואיינות לא היו יכולות להצביע במדוייק על קיומה של אלימות כזאת או לפרש את המלים הנאמרות להן כהתעללות. הסיבות לכך רבות, החל בטיפוח סובלנות מוזמת אצל נשים כבר בגיל הרך, עד כדי "תסמונת האם תרזה", וכלה במארג המילולי האלים שמקיף את הקורבן מכל עבר, אבל אחרי קריאתו של הספר הזה כבר יהיה ברור כיצד מפרידים בין מבעים לשוניים תמימים לבין אלימות.

הנה עוד "משתיקי קול" נפוצים במיוחד: "את תמיד דוחה דברים"; "את פוגעת בכל מי שרוצה את טובתך"; "כרגיל, את מצפצפצת על מה שאני אומר" - "קיבוע והנצחה של השלילה באמצעות הכללות", קוראת לזה המחברת.

יש בעולם גברים שעדיין סבורים כי מתפקידם לחנך את הנשים עימן הם חיים. משתיק קול אחד מוקדש לאלה שמדברים אליך מתוך סמכות מקצועית, כי הוא "מבין בזה יותר ממך", אחר – להטלת מרות בתחפושת נייטרלית: "יש כאן לכלוך", ואת אחראית לנקות אותו והרגזת אותי כשלא ניקית, וגם: תנקי את זה. ועוד: החיתול של הילד מלא, אין אוכל לכלב, המקרר ריק.

העברית מאפשרת גם את קיומו של "צריך", כשברור מי צריך לעשות משהו – הנמען של "צריך לנקות את הפילטרים במזגן", "צריך לשטוף כלים". שוב, המשפטים הללו אינם תלויים בחלל. במערכת יחסים תבונית וטובה בין שני בני זוג, כשמי ש"צריך" לעשות דברים אינו דווקא הנמען, זה בסדר גמור: תכיפות השימוש ב"צריך" וזיהוי הנמען כאישה, לעומת זאת, מצביע על הטלת אחריות מתמשכת עליה דווקא.

מבין משתיקי הקול, הסגנון המעורפל של הדיאלוג הבא יכול לא רק להעליב אלא פשוט לחתום את השיחה באלם מוחלט: "למה אתה מתנהג ככה", שואלת אשה באחת הדוגמאות המבואות כאן. התשובה: "את יודעת טוב מאד". או: למה אתה מדבר אלי ככה? ובתשובה – למה שאני לא אדבר אליך ככה? – והאסטרטגיה החבויה כאן איננה רק מה שכולנו כבר מכנים בהבנה "פאסיב–אגרסיב", אלא גם האשמה מתמדת של הקורבן בעצם הסיטואציה אליה נקלע, אסטרטגיה חביבה במיוחד על גברים מתעללים: כמו "אני עצבני כי את מעצבנת אותי", או הפן ההפוך שלה – "מי שרוצה שיתייחסו אליו יפה צריך להתאמץ בשביל זה".

מה את מקשקשת?

מי שתרצה פעם להתעמת עם הטירור המילולי בחייה, עלולה להיתקל בטכניקות משוכללות עוד יותר. הכחשות רטוריות, למשל. "אני אמרתי דבר כזה? את חולמת". "מאיפה את ממציאה הכל?" או, "איזה זוג לא רב לפעמים?", או "את זוכרת רק את הדברים הרעים".

נדמה לי שההיתקלות ב"שואל המיתמם", חמורה אפילו יותר: מה כבר אמרתי, למה את מתעצבנת מכל מילה שאומרים לך, אז מה אם אומרים לך משהו, מה את מתרגזת מכל שטות – אלה כלי נשק רבי עוצמה במסווה של מחווה למזעור הנזק. ויש אפילו גרועים יותר: אלה שדואגים לך. "אני בסך הכל רוצה את טובתך", יאמר גבר כזה. "בזמן האחרון את במצבי רוח, זה קושר לגיל המעבר?".

אפילו הרכים והעדינים בינינו, אפילו האופטימיים ביותר, יודו שאנוחנו חיים בחברה וכחנית, לעתים קרובות שלא לצורך. הוויכוח-לשם-ויכוח הוא תופעה שמפרנסת בכבוד את אתרי החדשות באינטרנט, והנה כמה משפטים מוכרים: "אין לך מושג על מה את מדברת". "מה את מקשקשת"; "תפסיקי לזיין את השכל"; ממתי נעשית מומחית כזאת"; "לדבר איתך זה כמו לדבר אל הקיר". כשתתעמתי עם יצרן המשפטים הללו, תוכלי לשמוע אולי את "אסור לי כבר להשחיל מילה", או את "אני צריך להסכים איתך בכל עניין?"

יש עוד משתיקי קול, והאחרון שמונה המחברת הוא השימוש בכינוי רומז: "בבית הזה אי אפשר למצוא כלום", "אני לא מסוגל להבין את האישה הזאת". אם את האישה ה"זאת", בצדק גמור נעלבת.

כמו אלימות פיזית, גם הפגיעה המילולית חוצה גבולות של תרבות ומעמד סוציו-אקונומי, וייתכן שהיא אפילו אופיינית לאנשים משכילים יותר, רהוטים יותר: לפעמים יש לה פנים ייחודיות למגזר מסויים, כמו מה שהמחברת חושפת מן הראיונות עם נשים חרדיות – גברים חרדים מתחפשים לשומרי הלכה אדוקים יותר מנשותיהם ומשפילים אותן תוך שימוש בידע ההלכתי שלהם לניגוח, לזלזול ולהמעטה בערכן. אבל לרוב אין צורך בזה. די בהיות הצדדיים לשיחה גבר ואישה, ודי בהיותו של הגבר איש מתעלל.

נשים לא מזהות את עצמן כקורבן

יש בספר פרקים שדנים בשליטה כלכלית של בן זוג על משאבים כדרך להתעלל, בקנאה, בהטרדות במייל ובסלולרי, במגוון הדרכים הלא-פיזיות בהן אדם יכול לאמלל את זולתו. יש גם פרקים המסייעים בחשיפת הפרופיל האישיותי של המתעלל, ומלאים בנורות אזהרה – אבל קודם צריך להכיר בעצם קיומה של ההתעללות, וזה החלק הקשה יותר. ניני גוטפלד-מנוח מציעה, בצדק גמור, להתחיל לתעד. לכתוב, לזהות דפוסים, להילחם בהכחשה של המתעלל, להביא ראיות אל המטפל, אל עורך הדין. שם – אם ההחלטה היא להיפרד מבן הזוג המתעלל – רוב הנשים ישמעו לראשונה כי בית המשפט יודע שיש דבר כזה, התעללות נפשית של בן זוג. גם החוק יודע. הצרה היא שרוב הקורבנות לא יודעות, או לא יודעות לזהות את עצמן כקורבנות.

מבלי להמליץ במפורש לכל אחד על פנייה לטיפול פסיכולוגי, נותנת המחברת כמה כלים חשובים בידיה של אישה שהיתה קורבן התעללות נפשית, לבחור לעצמה מטפל או מטפלת ראויים, כיוון שלא כל אחד יצלח לעזור בריפוי הצלקות הנפשיות שהתעללות מילולית מותירה. מטפל מהמהם, מרוחק, כזה שאינו נוקט עמדה לטובת הקורבן, כזה שמנסה להבין את בן הזוג המתעלל – לא יתאים ולא יביא מזור לנפש פצועה.

כשתסיימו לקרוא, אני מניחה שתחזרו שוב אל "משתיקי הקול", הטכניקות הרטוריות המשוכללות של המתעללים. בקריאה שנייה אפשר להבחין עד כמה כל אחד מאיתנו, מתישהו בחייו, חשף אחרים לאלימות מילולית ונחשף אליה בעצמו. הקונטקסט בו יכולים להיאמר משפטים טעונים במשתיקי קול איננו רק זה של חיי המשפחה. מאמר בעיתון, פרסומת פוגענית, דיאלוג בטלנובלה, עימות בעבודה, שיחה בין מורה לתלמיד. את אלה כדאי ואפילו צריך לבודד מתוך הספר, ללמוד וללמד: בחברה שסף הנפיצות שלה נמוך כמו זו שלנו, אם לא נלמד, בסופו של דבר נפגע וניפגע. אלימות אינה יוצרת דבר מלבד עוד אלימות. ולמרות ש"מלים הורגות" אינו מציע דרכים לטיפול במתעלל עצמו, אפשר להתחיל ולחשוב – מתי, בפעם האחרונה, אמרתם למישהו – מי נתן לך רשיון? ומי נתן לכם רשיון לפגוע כך?