טעות לעולם חוזרת
ד"ר ארנון אדלשטיין, החוקר את העדה האתיופית, מאשים את מדינת ישראל: "עשו עם האתיופים בדיוק את הטעויות שעשו עם העולים מעדות המזרח בשנות ה-50. שיכנו אותם בפריפריה ובשכונות פשע, כשהם לא רואים את האור בקצה המנהרה". משרד הקליטה: "העולים בוחרים בעצמם את המקומות שהם יגורו בהם". לא למדנו כלום?
"כדי להבין למה זה קורה", מסביר ד"ר ארנון אדלשטיין, "חייבים קודם כל להבין שהאתיופים באים מחברה מסורתית ששם הגבר הוא בעצם כל יכול. כשהם מגיעים לארץ, הגברים מגיעים בדרך כלל בלי מקצוע או השכלה או כישורים שיכולים להכניס אותם לשוק העבודה ודווקא לנשים קל יותר למצוא עבודה בתחומים לא מקצועיים, כמו בעבודה במפעל או במשק בית. כך נוצר היפוך סטטוס בין הבעל לאשה.
"אם באתיופיה הבעל היה המפרנס, וככזה היה לו הרבה מאוד כוח במשפחה, פתאום היום אשתו היא זו שמביאה את הכסף. הוא יושב בבית וזו פגיעה בכבודו כגבר על פי התפיסה המסורתית. הסטטוס שלו לא רק מאוים, אלא כל הדימוי העצמי שלו יורד פלאים".
כך מאבד הגבר את הכוח, התפקיד והסמכות שהיו לו, גם אל מול היחס לאשתו ולילדים. "זה לא שהוא רוצה להעניש את אשתו על זה שמעמדה עלה ומעמדו ירד, אלא שהוא מגיע למצב של ייאוש שכל סדרי העולם שהוא הכיר בארץ המוצא התהפכו. הוא מרגיש שהוא כבר לא שווה יותר כלום והוא מפתח ייאוש כלפי החיים וכלפי עצמו", מסביר אדלשטיין, חוקר במחלקה לקרימינולוגיה באוניברסיטה העברית, המתמחה בקשר שבין הגירה לפשיעה.
את מחקרו האחרון הקדיש אדלשטיין לאלימות בקרב בני הנוער מקרב העדה האתיופית. לדבריו, "המניעים לתופעה של רצח והתאבדות מגיעים ממקום של 'תמות נפשי עם פלישתים' - אם אני לא יכול להיות מה שהייתי אז אני מעדיף שאני לא אחיה ואת לא תחיי. אין כאן שיקול רציונלי".
הילדים כועסים, על המדינה ועל ההורים
גם מצב היחסים בין ההורים לילדיהם בקרב משפחות העולים מאתיופיה לא מעודד במיוחד. ד"ר אדלשטיין מסביר: "באתיופיה המצב היה שהאבא הוא כל יכול והילד אפילו לא מישיר אליו מבט מתוך כבוד. כשהאבא היה חוזר הביתה, הילדים היו מנשקים לו את הרגליים. היום הילדים רואים בעצם את אבא שלהם הופך לאדם תלותי, מובטל, שלא מבין את השפה ולא מבין בכלל את מה שקורה סביבו.
"ההיפוך במערך הכוחות בתא המשפחתי יצר מצב שבו במקום שההורים יהיו המכוונים וקובעי הגבולות, הם תלויים בילדים שרוכשים מהר יותר את השפה ואת המנהגים. הילדים מצידם כועסים גם הם על החברה הישראלית, על מה שהיא עשתה להורים שלהם - אם כי הם מתייחסים בזלזול גדול יותר לאבא שהסטטוס שלו הפך בעצם לכלום".
הלם תרבות
גורם נוסף המשפיע במידה ניכרת על העולים מאתיופיה הוא יחס החברה הישראלית כלפיהם. ד"ר אדלשטיין אומר בנחרצות כי, בכל הקשור לקליטת עלייה, "החברה הישראלית היא חברה גזענית כלפי כל העולים, כבר מאז משנות ה-50".
העולים מאתיופיה הגיעו לישראל ממניעים ציוניים-מסורתיים. כשהם חלמו על ארץ הבחירה, כפי שקראו עליה בתנ"ך, הם דימו בעיני רוחם ארץ זבת חלב ודבש בה כולם מתהלכים בבגדים לבנים ושומרים על מסורת. "כשהם הגיעו, הם חטפו הלם תרבות. קודם כל צבע העור השונה, ואחר כך העובדה שרוב החברה בארץ היא חילונית".
"החברה הישראלית", הוא מוסיף, "תייגה אותם בעיקר על רקע צבע העור ומנהגי הדת השונים. ודאי שזה הקשה על הקליטה שלהם ויצר לחץ גדול בעיקר אצל ההורים. לאחר כל התלאות שהם עברו - החברה שדוחה אותם רק מוסיפה לשבר הגדול שלהם.
יש פתגם באמהרית שאומר 'הבטן היא בגודל של כל העולם'. משמעות הביטוי מבטאת בדיוק את המנטליות האתיופית, בה מפנימים הכל פנימה, לתוך הבטן. במקרים קשים, הבטן כבר לא יכולה להכיל עוד ואז הכל מתפוצץ. "הייאוש פעמים רבות דוחף להתנהגות קיצונית ואלימה, אבל בעיקר כלפי פנים. כשאני שומע על מקרי אלימות אצל האתיופית, אותי זה לא מפתיע. זוהי כתובת על הקיר".
המשרד לקליטת עלייה אימץ תוכנית אב בה נלמדו מסקנות מטעויות העבר אשר נעשו בהליך קליטת העולים בשנות ה-50. לדעתו של ד"ר אדלשטיין, הטעות הזו חוזרת בכל הליך הקליטה של העולים האתיופים גם כיום, כאילו שום דבר לא קרה או נלמד: "עשו עם האתיופים בדיוק את הטעויות שעשו עם העולים מעדות המזרח. שיכנו אותם בעיקר בפריפריה ובשכונות בהן הפשע קיים לאורך דורות, כשהם לא רואים את האור בקצה המנהרה. למרות שתוכנית האב הנחתה לשכן את האתיופים בערים המובילות מבחינה חברתית-כלכלית, בפועל לא עשו את זה. אם מוסיפים לזה את שאר הבעיות, יש לנו מתכון כמעט ודאי לבעיות קשות מאוד"
משרד הקליטה: "אף אחד לא שם אתיופים בערים חלשות"
מנהלת מחלקת הרווחה במשרד הקליטה, שרה כהן, דוחה את ההאשמה החד-משמעית של ד"ר אדלשטיין. לטענתה, "אף אחד לא שם את האתיופים בערים החלשות. העולים בוחרים בעצמם את המקומות שהם יגורו בהם ואף פטרון לא החליט בשבילם. הרי בסופו של דבר, אדם בוחר את המקום בו הוא ירכוש את הדירה משיקולים שלו. מרכז הקליטה מציע להם מספר הצעות מגורים, ולבסוף הולכת וגדלה אוכלוסייה במקום מסוים".
לגבי חוסר הנוכחות של עולים מאתיופיה בערים חזקות, שואלת כהן: "למישהו נראה שיש ערים עם אוכלוסיות חזקות שתקבלנה את העולים בזרועות פתוחות?. האם שורש הבעיה נעוץ ביחס החברה הישראלית לעולים? זוהי שאלת מיליון הדולר".
לפני כחודשיים החלו במשרד הקליטה, בשיתוף עם הטלוויזיה החינוכית, בקמפיין ארוך טווח, כבן שנה, למניעת אלימות במשפחה בקרב העדה האתיופית באמצעות התוכנית "דרך העיניים שלנו". בכל תוכנית, המשודרת ביום שישי, משולבים קטעים מצולמים העוסקים בנושא האלימות המשפחה, הדרכים לזהות את התופעה, למנוע אותה וחשיבות הדיווח עליה.
על פי הדוברת הטלוויזיה החינוכית, "כל נושא העוסק ביחסים בין המשפחה נחשב בעבר לסוג של טאבו האסור לדיון ציבורי, לכן כל התכנים במסגרת התכנית, הוצבו על ידי אנשי מקצוע בני העדה האתיופית".
לפנייה לכתב/ת 
